יצאו קטנים: חמשת המאכזבים הגדולים של השנה
הדבר הבא? הצלחות מעבר לים? פריצה היסטורית? שוב ושוב מסתבר שלהיות כשרון זה לא ממש מספיק בספורט. הנה חמישה שפתחו את תש"ע עם ערימה של ציפיות ונפלו לקרקע המציאות. אז מי מהם מאכזב השנה?
זו לא הייתה שנה מאכזבת לספורט הישראלי. הענפים האולימפיים גרפו מדליות בקצב חסר תקדים, מכבי חיפה והפועל תל אביב העפילו לשלב הבתים של ליגת האלופות, נבחרת הכדורסל נראתה מצוין לפרקים במוקדמות אליפות אירופה, עמרי כספי חדר ל-NBA, שחר פאר חזרה לטופ 20, דודו אוואט בלם בגופו את ריאל מדריד ואפילו יוסי בניון עדיין מתפרנס ברמות הגבוהות ביותר של צ'לסי. ועדיין, היו אכזבות - ואף די משמעותיות לנוכח הכשרונות הגדולים שחוו אותם.
5. אבירם ברוכיאן
לפני שנתיים עוד נחשב לדבר הבא. הוא פיזר לא מעט רסיסי קסם במשחקי ליגת העל, זכה עם בית"ר בשתי אליפויות וכבש שני שערים נגד ויסלה קראקוב במוקדמות ליגת האלופות. הליגה הספרדית הייתה היעד הטבעי. אך ברוכיאן נכנס לסינדרום הישראליות - אמנם היה מעט פצוע, זה נכון, אבל המשיך לשחק ומשחקו סבל מחוסר יציבות משווע והיעדר תפוקה. בעונה שעברה כבש רק שלושה שערים ובישל ארבעה. ארבעה בישולים לקשר מסוגו של ברוכיאן, כזה עם ראיית משחק נהדרת ומסירה לא פחות מופלאה, היא סטטיסטיקה בלתי מתקבלת. בית"ר, שנתפשה כשלו יותר משל כל שחקן אחר, סבלה כתוצאה.
בשנה האחרונה כבר אף אחד לא מדבר על הליגה הספרדית, ואפילו קבוצות הצמרת הישראליות שעשירות בהרבה מבית"ר כמעט לא מגלות עניין בברוכיאן. זה היה עצוב מאוד אלמלא ברוכיאן שידר כל השנים מעין מסר של 'טוב לי בפרובינציה וכל מה שאני רוצה זה לשרת את בית"ר'. יש בכך משהו אצילי, ובית"ר כמובן אינה קבוצה קטנה, אך הראש הקטן הזה של ברוכיאן אולי גם תרם לכך ששירותו את בית"ר אינו כה מרשים. העונה, לאחר הניתוח, יש לו הזדמנות אולי אחרונה לשקם את הקריירה תחת דודו אורי מלמיליאן. העובדה שעד לא מזמן ברוכיאן הושווה (או כמעט שהושווה) על ידי רבים למלמיליאן היא אחת העדויות הגסות ביותר לחוסר תרבות ספורט בארצנו.
4. אייל גולסה
שוב, מיהרנו להתלהב ולהכתיר. יוסי בניון הבא? גולסה אכן כיכב שנים בנבחרות ישראל הצעירות וגם תחילת הקריירה שלו במכבי חיפה סימנה על אפשרויות גדולות. בתחילת העונה שעברה היה מן המעולים בקמפיין מוקדמות ליגת האלופות. אך מיד כשהחל שלב הבתים גולסה הידרדר. זה לא מנע מלאציו לגלות בו עניין, אך לצערו הרב המעבר לא הסתדר (גם כן טפשות של מכבי חיפה, שיכולה הייתה לעשות עליו כסף בהעברה ולהימנע מהחוזה הגדול שהיא משלמת עליו היום, בלי קשר לכך שאם כדורגלן ישראלי מקבל הזדמנות לשחק בסרייה A צריך ללכת לקראתו כמעט בכל מחיר).
אך אנחנו חיים במקום די קטנוני ואילו גולסה הפך עם המשך העונה לכדורגלן לא משמעותי. הוא כבר לא הצליח לחזור כמו שצריך מהפציעה ומהטינה שאוהדי חיפה רכשו לו. חיפה איבדה את הגביע, את האליפות, וגולסה היום גם לא פקטור בנבחרת של פרננדז וגם גיא לוזון לא הרכיבו בנבחרת הצעירה. לפחות להרכב של חיפה הוא חזר. אך כיום הכדורגלן הצעיר עם התקוות הגדולות בחיפה הוא מוחמד גאדיר. גולסה לא שיפר מספיק את הכוח, כיבוש השערים, והאסרטיביות בשנה האחרונה. ועדיין הוא רק בן 18 ו-11 חודשים.
3. דודי סלע
לפני 13 חודשים, בשלהי תשס"ט, הוליך סלע את נבחרת הדייויס לניצחון על רוסיה מול היכל נוקיה מלא. הוא גבר על מיכאיל יוז'ני ואיגור אנדרייב בצורה משכנעת, כראוי למי שהיה גיבור גביע דייויס כבר כמה שנים ומדורג 29 בעולם. אלא שסלע לא הצליח למנף את ההישג האישי והלאומי להמשך הצלחה בסבב. המאזן שלו ב-2010 הוא 17:13, רע מאוד לטניסאי עם כשרון כמו שלו. סלע מדורג כיום 95 בסבב ה-ATP ולמרות שניצח השנה בשני טורנירים קטנים (הצ'אלנג'רים ברודוס ו-ואנקובר), היו לו רק שני ניצחונות יוקרתיים ב-2010: בקווינס על אנדי רודיק המדורג 7, ובאינדיאן וולס מול ראדק סטפאנק, 17 בעולם. כבר כמה שנים שסלע מצהיר כי "המטרה שלי היא להתברג בין ה-50 הטובים בעולם", אך העונה הוא נפל משם, לאחר שחשבנו שגם מקום בין ה-30 בעולם בהחלט ריאלי מבחינתו.
2. ליאור אליהו
את אליהו אוהבים יותר או פחות, אך ספק אם גדל כאן כדורסלן מוכשר יותר בעשור האחרון, כאשר ניתן לטעון כי הוא אחד המוכשרים אי פעם. יש לו יכולות אתלטיות נדירות וחוש לא פחות נדיר למשחק בכל הנוגע לתנועה ללא כדור, סיומת בקרבת הסל, מסירה וריבאונד. כדורסלן עם הכשרון שלו חייב לשחק ב-NBA. אך אליהו אף פעם לא היה ממש קרוב לשחק שם. גם בגלל היד החסרה וגם בגלל היעדר ההגנה, אך בעיקר בגלל אופי שלא מספיק רצה. ועדיין, באירופה אליהו הפך לכוכב ולכן טאו ויטוריה, או בשמה החדש קאחה לבוראל, הייתה מוכנה להשקיע בו כמעט 4 מיליוני דולרים. קאחה היא קבוצה ששלחה כמעט עשרה שחקנים ל-NBA בעשור האחרון. היא חממה בלתי ניתנת לשחזור של כשרונות כדורסל מכל רחבי הגלובוס. העובדה שקבוצה כזו השקיעה כל כך הרבה באליהו מלמדת על כשרונו העצום.
אך אליהו הגיע לוויטוריה והפך שם לשחקן ספסל די זניח. הוא לא הסתדר עם הדרישות של המאמן הקפדן והתובעני דושקו איבאנוביץ', ונראה היה די אומלל במהלך העונה (5.3 נק', 1.7 ריב' ב-28 משחקים בליגה הספרדית). אך אליהו, לזכותו ייאמר, עדיין הצליח להישאר מספיק בתמונה כדי להפוך לפקטור בסדרת הגמר מול ברצלונה. במשחק האליפות הוא תרם 20 נק' והיה המצטיין במגרש. הסיומת החזקה והטאלנט של הפורוורד גרמו לקאחה לרצות להשאיר אותו, אך אליהו חזר למכבי. אולי הוא טעה - בספרד השתכר יותר והתחרה ברמות גבוהות בהרבה, ובמועדון גם סבורים כי לוקח לפחות שנה להתרגל לעומס, לאיכות ולדרישות של איבאנוביץ'. ועדיין, העונה האחרונה של אליהו הייתה כל כך מאכזבת, בוודאי מבחינתו, שהוא החליט לוותר על לא מעט כסף וליגה נהדרת כדי לחזור ארצה.
1. יניב קטן
קצת מזכיר את ליאור אליהו - לפחות במובן הכשרון והוורסטיליות. האמת שקטן מגוון אף יותר. יש לו בעיטה נהדרת, דריבל, מסירה מצוינת, נתונים פיזיים מרשימים ומהירות. בדומה לאליהו, כשקטן פותח את הפה הוא אפילו נשמע כמו בחור חביב ואינטליגנטי. אבל כמו אליהו, חסר לו קצת אופי. האמת שחסר לו הרבה יותר אופי מאשר לכדורסלן המוכשר של מכבי. יניב קטן יכול היה להיות הכדורגלן הטוב בישראל ביחד עם יוסי בניון בעשר השנים האחרונות. במקום זה הוא נשאר בארץ (הקריירה הקצרה שלו באירופה הייתה מביכה), הפסיד לא מעט אליפויות, ולא הותיר שום חותם בנבחרת.
אלא שקטן, עם כשרונו היחידאי בכדורגל הישראלי ומעמדו המיוחד במכבי חיפה, אינו יכול לגמרי להיעלם. לפני שנתיים ראינו אותו במיטבו, משחק נפלא בעיקר בסוף העונה ומוליך את חיפה לאליפות. אך בעונה האחרונה חזרנו לקטן הישן והמוכר - שחקן לא מספיק ממוקד, אסרטיבי או יעיל. כמו כן, הוא החליט לפרוש מהנבחרת כאשר ברור שגם הנבחרת וגם הוא עדיין יכולים להרוויח מן הקשר. קטן מהווה אכזבה גדולה בעונה האחרונה, אך לא רק בגלל מה שהוא לא עשה בה, אלא בגלל שהיא די משקפת את כל סיפור הקריירה שלו - סיפור של החמצה.