אנדרדוג, היום שאחרי

דודי סלע הוא הטניסאי הישראלי הראשון בשמינית גמר טורניר ווימבלדון מזה 20 שנים. הקודם היה, איך לא, עמוס מנסדורף שנעצר ב-16 אז על ידי סטפן אדברג הגדול. ההשוואה בין שני הישראלים היא לא דבר חדש. עוד כשדודי היה ילד, ויצא לאקדמיה באוסטריה כשהיה בן 14, הוא זכה להשוואות עם הטניסאי הישראלי הטוב בהיסטוריה. ואיך לא? שניהם נמוכים, לשניהם חבטת גב יד והחזרה מעולות וטאץ' נדיר ליד הרשת. אלא שבניגוד למנסדורף, שתמיד ידע לשמור על יציבות וקור רוח, אצל סלע אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה. אחרי ההישג הגדול על הדשא בלונדון, צפוי סלע להתקרב למקום ה-30 בעולם, ולזכות סוף סוף במה שהוא חלם עליו מתחילת הקריירה: כניסה חופשית לרוב התחרויות בסבב ה-ATP, הגרלות נוחות בטורנירי גרנד סלאם ושקט כלכלי. ההצלחה בווימבלדון תאפשר לו להוכיח את עצמו ברמות הגבוהות ביותר. האם הוא מסוגל לעשות את השדרוג? לא בטוח.

סלע בן ה-24 תמיד נחשב לכישרון גדול, אבל גם בחור ילדותי שמתעלה פה ושם בגביע דיוויס ואז מתרסק בחזרה אל טורנירי אתגר באוזבקיסטן ואוקראינה. סלע פשוט לא הצדיק את האשראי שניתן לו, והפך את עצמו לטניסאי שכל יריב ישמח לראות את שמו על דפי ההגרלה בטורנירי גרנד סלאם. תמיד היה קל להוציא אותו משיווי משקל. כולם זוכרים את הראיונות בהם התלונן על בעיות כלכליות, חוסר סיוע מהמדינה, לילות של דיכאון ואלכוהול והפרישה הזמנית בארצות הברית.

אבל דווקא בגלל כל אלה הוא ראוי להערכה כנה ואמיתית, הרבה יותר מההתעניינות הציבורית המזויפת בטניס, שבאה רק אחרי הצלחות. כי כל הישג או כישלון של סלע הם אישיים, ממש לא לאומיים. זוהי לא הצלחה "שלנו", כפי שזעקו הכותרות ביום שישי בערב אחרי הניצחון על טומי רוברדו. סלע הוא לא עומרי כספי, שקיבל משכורת עתק בקבוצה של המדינה כבר מגיל 19, והתעטף במיינסטרים המפנק. הוא עשה את זה בדרך שלו, מבלי שניסה אף פעם לקבל חיבוק מהמושכים בחוטים, ולא פחד להגיד את שעל ליבו. כשצריך, הוא לא פחד לתקוף את שר הספורט לשעבר ראלב מג'אדלה, יו"ר הועד האולימפי צבי ורשביאק, אלכס גלעדי ועסקני איגוד הטניס, שאחד מהם, אסף חפץ, נסע להתפנן על חשבון המקום שלו בבייג'ינג רק כדי לעזוב שבוע לאחר מכן את האיגוד, בדרך לכישלון בפריימריז של הליכוד.

כולם חשבו שההתבטאויות הללו הן אחת הסיבות לחוסר ההצלחה שלו, אבל בשנה האחרונה חל בו שינוי. סלע כנראה לא לוקח יותר ללב את הדברים האלה. זה התחיל בניצחון על פרו בגביע דיוויס בספטמבר, והמשיך בחודש אוקטובר, אז הגיע לגמר טורניר ATP ראשון בקריירה בבייג'ינג, כשהוא מדורג רק במקום ה-92 בעולם, אבל מנצח בפעם השניה בקריירה טניסאי מהעשיריה הראשונה (דוד פרר, שהיה 6 בעולם), ועובר גם את טומי רוברדו וריינר שוטלר – שני יריביו בשלבים הקודמים בווימבלדון.

לא מדובר בשינוי מקצועי ששחרר את הכישרון מהסלע, אלא במהפך מנטאלי. חבטות ההגשה שלו לא מספיק חזקות (השיג רק 2 אסים בשלושת המשחקים בטורניר, לעומת 26 של נובאק דיוקוביץ', יריבו בשמינית הגמר), והוא עדיין לא מספיק יציב בתוך המשחקונים. מצד שני, זה כבר לא אותו דודי שדופק מחבטים, משחרר קללות, הולך עם הראש באדמה ומשדר "אני לוזר". שפת הגוף שלו היום שונה, ומשדרת הרבה ביטחון עצמי: הריצה לספסל, השמחה אחרי נקודות והעובדה שהפסיק להתווכח עם השופטים מעידות על בגרות שהובילה אותו להישג השיא שלו בקריירה, ולרמת טניס של 20 המובילים בעולם, אם לא יותר.

אלא שעכשיו, דודי יהיה חייב להחליף עוד דיסקט בראש. אחרי שהצליח להתגבר על בעיות מנטאליות שגרמו לעצבים רופפים וחוסר יציבות, השינוי הבא צריך להיות הסתגלות למעמדו החדש כשחקן צמרת, ומפגשים עם טניסאים מהטופ העולמי מדי שבוע. כי לדודי סלע הרבה יותר קל לשחק נגד נובאק דיוקוביץ' במגרש המרכזי בווימבלדון, מאשר נגד נועם אוקון באליפות ישראל. לא צריך ללכת רחוק כדי להבין את זה: הרי רק לפני קצת יותר משבוע הוא הפסיד למדורג 869 בעולם. דודי אוהב את הסיטואציה של רגשי הנחיתות, ואת המעמדים הגדולים והמרגשים מול אצטדיון מלא. הוא פחות אוהב את המשחקים אליהם הוא מגיע כפייבוריט, ואז נאלץ לייצר לעצמו מוטיבציה ולקחת משחקים בשיניים. לכן, ככל שיתברג יותר גבוה, הבעיות המנטאליות מן העבר עלולות לצוץ מחדש.

ברגע שהמשחקים מול היריבים הגדולים והאצטדיונים העמוסים יהפכו לשגרה וללחץ מסוג אחר, סלע ידרש לשדרוג מנטאלי נוסף. עולם הטניס גדוש בשחקנים שלא עשו את זה ונסוגו ביכולת ובדירוג. דוד נלבנדיאן הארגנטינאי, ואפילו חברו הטוב של דודי מרקו בגדאטיס מקפריסין הגיעו לשיאים במעמדים הגדולים, אבל לא הצליחו לשמור על יציבות. לכן, המבחן האמיתי של דודי סלע הוא לא מול נובאק דיוקוביץ' וגם לא בגביע דיוויס מול רוסיה, אלא בעונת המגרשים הקשים בארצות הברית שתחל מיד לאחר מכן. רק אז הוא יוכל להוכיח לנו ובעיקר לעצמו שההצלחה בווימבלדון לא היתה רק בגלל תחושת האנדרדוג, ויוכל לסמן לעצמו את היעד הבא: השוואת דירוג השיא של אותו מושא השוואה, עמוס מנסדורף – המקום ה-18 בעולם.