אשדוד וק"ש במשחק העונה. טוב או רע לענף?

נתחיל מהסוף. מעט מאוד רגעים בספורט הישראלי לדורותיו יהיו מרגשים יותר מהערב הזה שבו תחגוג אליפות אשדוד/קרית שמונה/כל קבוצה אחרת המוגדרת כקטנה ופריפריאלית. מעט מאוד סצינות ייזכרו יותר מאשר אלה בהן איזי שירצקי/ג'קי בן זקן/בעלים של כל קבוצה אחרת המוגדרת כקטנה ופריפריאלית יונף על ידי שחקניו לשמיים ואז ירים לשם צלחת אליפות, ינגב חצי דמעה ויספר על הגשמת חלום של שנים, על הגאווה משילוב שחקני הבית ועל התקווה הקטנה הזו בלב שבפעם הבאה כל העיר תתגייס ותעמוד מאחורי הקבוצה שלו במשך עונה שלמה, ולא רק באותו לילה היסטורי. עד כאן הכל נכון.

ובכל זאת. גם בתקופת שפל של הכדורגל הישראלי, דווקא כשערך המותג סוף סוף נגרר לתיקו מייאש עם הרמה שלא עלתה או ירדה משמעותית בשנים האחרונות, זה הזמן לשאול שאלות. ערב משחק עונה ראוי לכל הדעות (מונח ששמור שנים אך ורק למפגשים פנימיים בתוך מועדון 4 הגדולות המסורתי) הגיעה העת לתהות האם לטווח הארוך מאבקי צמרת בין קטנות, או אולי יותר חשוב - ההיעדרות של מכבי והפועל ת"א, בית"ר ירושלים ומכבי חיפה מהזירה - היא טובה לענף או רעה לו.

התשובה האינסטינקטיבית והמרעננת של לא מעט מכם, אפשר להניח, תהיה כן, אבל יש גם צד שני. נרצה או לא, גם בימים בהם הרייטינג של המשחק המרכזי נותן פייט יפה לפסוקו של יום, הקבוצות שכן יכולות לייצר באזז הן חברות באותו מועדון מסורתי. ישחקו טוב ויהיו מעורבות במאבק על התואר? שערי העיתונים יתמלאו, הציטוטים יזרמו למערכות, העונה תקבל מימד של אינטנסיביות בגלל היריבויות ההיסטוריות ותסדר מפגשי צמרת בבלומפילד, טדי וקרית אליעזר מפוצצים בקהל. לא ישחקו טוב? הרייטינג יירד, אבל הכל הרי יחסי. או במילים אחרות: עם יד על הלב, מישהו יופתע אם אשדוד וק"ש לא יחצו את רף 5 האחוזים הערב?

אחת התכונות הבולטות ביותר של אוהדי הכדורגל בארץ היא היכולת להפנים שהם מאוהבים במיצג שווא, בשקר, ועדיין לא לרצות להשתחרר מהאחיזה. אז נכון, חצי עם ישראל כבר היגר בנפשו ויגדיר את עצמו בימינו כאוהד ברצלונה, אבל החצי השני חי בשביל הסיכוי לחגוג אליפות או גביע באיצטדיון שנמצא רבע שעה נסיעה מהבית ולשמור את העיתונים ביום שאחרי, וגם כדי להגיע לשלב בתים, כל שלב בתים, ולראות את הקבוצה שלו מביאה את אותה ברצלונה כאן לישראבלוף שלנו. קל יותר להאמין שמחזות כאלה יוכלו להתממש (ובעיקר לחזור על עצמם) כשמדובר במועדונים הגדולים. זה גם מה שההיסטוריה מלמדת אותנו.

וזו בדיוק החשיבות והתרומה של התל אביביות, חיפה ובית"ר - אלה שהתקשורת כל כך נהנית לחבוט בהן לאחרונה - לכדורגל שלנו. לייצר עניין מצד אחד, בכשלונות, בנצחונות, במה שקורה איתן על המגרש ומחוצה לו. להחיות את האשליה בשביל שהרצפה לא תקרוס מצד שני. אפשר ואפילו כיף לזלזל בהן לתקופה מסויימת, "ללמד אותן לקח", לגרום להן להבין שאין פה חסינות ושכסף ורזומה לא יקנו להן תארים, אבל אנחנו צריכים אותן למעלה במאני טיים כמו אספקת דם לאיבר חיוני כדי שפירורי האמונה שנותרו לנו בענף הזה שמאכיל אותנו מרורים ובמקביל עדיין גורם לנו להגיע למגרשים (בערך) ולצפות בטלוויזיה (בערך) יותר מכל ענף אחר, לא ייזרקו לפח הזבל.

אז כן, מעט מאוד רגעים בספורט הישראלי לדורותיו יהיו מרגשים יותר מהערב הזה שבו תחגוג אליפות אשדוד/קרית שמונה/כל קבוצה אחרת המוגדרת כקטנה ופריפריאלית. הדרך לשם, עם זאת, עלולה להיות אפורה וקשה לעיכול.