שערוריה

האוליגרכים נוטשים >>>

סופה של עונת 2008/9 מבשר על קץ עידן האוליגרכים הזרים בכדורגל הישראלי. ארקדי גאידמק נעלם במוסקבה, דניאל יאמר רואה בנתניה תחנת מעבר לדיסלדורף הגרמנית ולאלכס שניידר לקח רק עונה אחת כדי להבין את הפרנציפ ולחפש את הדרך החוצה. אפילו גומא אגאייר, שהתעניין בבית"ר בעיקר מול המקרופונים, ברח הכי רחוק שאפשר. מה קיבלנו מהאוליגרכים הזרים? שום דבר. הם לא קידמו את הכדורגל הישראלי, רק הפכו את השחקנים שכבר שיחקו כאן להרבה יותר עשירים (וגם זה באופן זמני). ככה זה כשמחפשים הצלחה אינסטנט: מאמנים יקרים, סגל שמן והכל כדי להצליח כאן ועכשיו, ולקבל עוד דקה של פרסומת חינם בטלויזיה. נתניה של יאמר המשיכה להיות מערכת מסועפת ומפוצצת מניגוד אינטרסים, מכבי תל אביב עדיין מתנהלת כמו שכונת מצוקה ועל הבלגאן בבית"ר חבל להרחיב. לפני שנה או שנתיים תהינו מה יש לאנשים האלה לחפש כאן, היום אנחנו כבר יודעים שלא היה בזה רגש אפוטרופסות ותרומה לקהילה. מניעים פוליטיים וחוסר הבנה עסקית אולי כן.

הכוכבים נופלים >>>

לפני כמה שנים היו בליגה שלנו 3-2 משחקי עונה דרמטיים ומעוררי עניין. היום, כשהכל משודר בטלויזיה ורווי ביצרי רייטינג שלא ממש מגיע, כל מחזור מספק סוג של משחק עונה, שמושך אליו את רוב העיניים. אבל את השחקנים המובילים שלנו זה לא ממש מעניין: כל פעם שהם פוגשים יריבה חשובה, הם פשוט מתאיידים. גילי ורמוט, מאור בוזגלו, אבירם ברוכיאן, עמית בן שושן, ברק יצחקי, איתי שכטר, ליאור רפאלוב ואפילו יניב קטן פשוט בורחים מהכדור בכל משחק גדול, ולא פעם מוצאים את עצמם על הספסל בסביבות הדקה ה-70. המשחק הגדול של קטן מול הפועל תל אביב רק הקצין את המצוקה. מתי קיבלנו בפעם האחרונה הצגה של מישהו מהם במשחק כזה? אפשר לתפוס יום רע, אבל כשזה קורה כל כך הרבה פעמים בעונה זה כבר אומר משהו על האופי של הכדורגלן הישראלי. איפה אבי נמני, אייל ברקוביץ', אלי אוחנה ויוסי אבוקסיס שהיו חיים בשביל המשחקים האלה.

מעמד המאמן בירידה >>>

20 מאמנים עבדו העונה ב-12 קבוצות ליגת העל, כשרק שישה שפתחו את העונה גם סיימו אותה. אפשר לומר בבירור שלא רק שהחלפת מאמנים אינה ערובה להצלחה, היא ערובה לכישלון. ארבע מהקבוצות שהחליפו מאמנים - שתי הפתח תקואיות, סכנין וקרית שמונה - נמצאות במקומות 8-11, וגם במכבי תל אביב ובית"ר ירושלים לא קרו ניסים. חילופי המאמנים התכופים נובעים משכר נמוך ולא מוגן שמאפשר להחליף בנקל את השעיר לעזאזל, בעוד בעלי קבוצות היסטריים וחסרי מושג בכדורגל מתקדמים למאמן הבא, שכל מה שחשוב לו זה לעשות הכל כדי לשמור על מקום העבודה שלו. רק בכדורגל שלנו לא מאפשרים למאמן להתמודד עם הכישלונות של עצמו, בעוד שאפילו אהוד אולמרט המשיך לכהן שנתיים אחרי מלחמת לבנון השניה. כולנו תקווה שבעונה הבאה לרוב הבעלים לא יהיה כסף כדי לפטר מאמנים. מה שלא עשה השכל הישר, יעשה החור בכיס.

משחקים ללא קהל >>>

גאוני בית הדין של ההתאחדות לכדורגל התעקשו להמשיך גם העונה בעונש המאוס והמטומטם שהורס את הכדורגל. במצב הכלכלי הנוראי בו שרוי העולם, נאלצו הפועל תל אביב לארח את מכבי חיפה ובית"ר ירושלים את מכבי תל אביב מבלי לזכות בהכנסות. אלא שהפגיעה היתה גם בקהל מחזיקי המנויים ההולך ומתמעט, שלא יזכו לפיצוי, ובשחקני שתי הקבוצות שנאלצו להתמודד עם שקט מטריד. אבל עזבו אתכם מהפגיעה ברוח הספורט - דייני ההתאחדות הראו לכולנו מי שולט בכדורגל הישראלי. אם רוצים להעניש, תתחילו מקנסות כספיים, תעברו למעצר מתמשך של אוהדים והשקיעו ביצירת תשתית לתרבות ספורטיבית. את העונש המטומטם הזה, שפוגע רק בחפים מפשע, צריך להוציא לפנסיה לקראת העונה הבאה. כי לפעמים השתיקה היא הזעקה הכי גדולה.

השיפוט מידרדר >>>

החיוכים באיגוד השופטים הישראלי לאור שערוריית השיפוט בחצי גמר ליגת האלופות בין צ'לסי לברצלונה, לא תוכל להסתיר את העובדה שהעונה החולפת הייתה הרעה ביותר מבחינת שיפוט בשנים האחרונות, ואולי אי פעם. השופטים הכריעו בין שניים לשלושה משחקים כל שבוע בהחלטות הזויות ומנותקות מהמציאות, השפיעו על התחתית ואולי גם קבעו את האלופה. אז נכון, אפשר לטעות, אבל מהשיפוט שלנו עולה ריח חריף של חשבונאות עם קבוצות ומאמנים, הימנעות משריקות מכריעות וחוסר אחידות לגבי מה מותר ומה אסור. בקיץ הקרוב חייבים באיגוד השופטים לעשות חושבים ולנקות את האורוות, כדי להפסיק את הקשקשת הבלתי נגמרת על קומבינות, פרוטקציות ושיבוצים בעייתיים. כי את זה שיש אלטרנטיבה כבר למדנו: שלא נצטרך להזמין שוב שופטים מקפריסין.