הדרבי הוא קטנטן

בשיחה עם אוהד הפועל ותיק ממני, הוא סיפר על משחק בשכונת התקווה בעונת 85/6. הפועל היתה בפיגור 2:0 והשוותה בדקות 88 ו-90. אותו אוהד היה אחד מכמה עשרות אדומים שהגיעו למגרש עמוס הצופים בשכונת התקווה. הוא מספר שבשער השיוויון לא קפצו. החניקו פנימה את צעקת השמחה שאיימה להתפרץ. היה פחד. היתה יריבות, היתה שנאה.

לאחר קום המדינה סיפחה תל אביב, לאחר שנים של סירוב, את שכונת התקווה אליה. הגדה המזרחית של "מדינת תל אביב", אם תרצו. כך גם חשו לא מעט מתושביה. "ארגון הנוער התימני בני יהודה", קוצר עם השנים לבני יהודה. אל הפועל תל אביב, המזוהה עם מפא"י, התפתחה שנאה. זה היה דרבי בין שני סוגים של תל אביב. השיפודים מול הקפה, המזרחיים מול הממסד האשכנזי.

עם השנים, למעט התפרצויות נקודתיות שלה, השנאה פחתה. בשנים האחרונות כבר כמעט ואינה קיימת. שכונת התקווה השתנתה דמוגרפית, ההסתדרות כירסמה עצמה לדעת. הפועל ניסתה להדחיק את יפו ופזלה אל רמת השרון, בני יהודה עזבה את המגרש בשכונה ועברה לבלומפילד. הדרבי הזה איבד את האמת שלו: היום הוא משחק קטן, מעניין כמו משחק קלאס עם השכן מלמטה.

במשחק בשבת האחרונה צפיתי בטלוויזיה. נזדמנו להן הנסיבות ולא יכולתי לעמוד ביציע. ישבתי. על כורסא. רחוק מהמולת היציעים, קשה לחיות את המשחק. הכל ממוסגר בפלסטיק יפני יד שניה. צפיה בטלוויזיה דומה למבט בתצלום של בחורה אהובה: לפתע אתה מגלה את כל החטטים, העיוותים הקטנים, הפרופורציות הלא מושלמות. כל אותם פרטים אשר ליבך מעדיף לוותר מאשר לראותם מקרוב. זו לא היתה תמונה מאושרת. הפועל נראית רע. אנמית. במקום לנסות ולהבקיע שערים, שחקנים חופרים שוחות. קרב ביצורים. הכל, רק לא לספוג. 30 אינץ' של אין-אונות.

במשחק הקרוב מול בני יהודה, אין שום סיבה שהמראות הללו יחזרו. כל קשקושי התירוצים לא מתקיימים כאן. המשחק בבלומפילד, בני יהודה לא במקום הראשון, אף אחד לא אמור להזכיר את המילה "תיקו". דבר אחד אמור לעמוד לגוטמן ולשחקנים מול העיניים בשבת: ניצחון, והוא בלבד. קצת אמונה בעצמכם, הרבה הקרבה מעצמכם, ואם אפשר, גם לרוץ קדימה ולשחק כדורגל.