הכדור הוא עגול: מבט אחר על הסערה בגביע

העימות בין סכנין למכבי היה ספורטיבי לשם שינוי. יש נחמה

לרגע אחד, ממש באופן חריג, חזרנו להיות להיות מדינה נורמלית. הנה, השתנו סדרי עולם, מדברים פה על ספורט, על פייר-פליי, על כבוד ליריב, ציות לחוקי המשחק ולשופט - וואללה, ממש אמריקה. כמה טוב שזה הכדורגל, כמה כוח יש למשחק המדהים הזה לסחוף אנשים, לשבור מחיצות ולחבר קהלים. כמה כיף לדעת שלרגע אחד, ממש בערב בו נצדיע כולנו לחרות ולחופש ביד חזקה ובזרוע נטויה בהגדה, חזרנו לדבר על נושאים שברומו של כדור.

הלילה הזה, הלילה הזה, כולנו פרשנים. לכל אחד דעה אחרת, אמירה, פסיקה, חוש צדק מפותח, וכולם בטוחים שזו האמת ואין בלתה. אנשים טובים מביאים דוגמאות וציטוטים מהעבר, אחרים מוציאים קטעי עיתונות מהבוידעם, וזה בסדר גמור וזה כל היופי - כל עוד נשאיר את זה בגבולות המשחק, הדשא ושיחות הסלון הקולניות ורוויות היצרים.

אני מכבד את המאמן ההולנדי של מכבי, פטר בוס, שומע בקשב גם את יוסי אבוקסיס האמוציונלי מבני סכנין, מבין אפילו את הזעם של היו"ר אבו יונס. כולם היו באותו אירוע, אבל כל אחד לוקח את זה למקום אחר. הרשת גועשת, הפייסבוק רותח, איש איש ואמונתו, כולם חד משמעיים, פסקניים, בוטים, זה אחלה. התחברתי.

זה הספורט. יש צהוב של מכבי, יש אדום של סכנין, יש כחול ולבן של כולנו, אבל אין שחור או לבן ביכולות לנתב את ההגיגים ובליל הדעות. כל אחד והאמת שלו ולא יעזור בית דין.  בערבו של ליל הסדר, אני מאחל לכולנו שזה יהיה נושא השיחה העיקרי סביב השולחן ושבשיח הער ישתתפו גם זקנים, נשים וטף. לא עוד איומים בטחוניים, תשכחו מהאיראנים ומדעאש, שהחמאס יהפוך להיסטוריה, ושימין ושמאל יתערבבו ויהיו רק מגן ימני ומגן שמאלי.

פתאום זה לא ערבים ויהודים, זה כבר לא מתונים וקיצוניים, בטח לא חילונים וחרדים, זה אפילו לא ביבי ושרה, או טראמפ וקילנטון. זה רק כדורגל, חברים, והכל דבש. כמה טוב שיש כדורגל שאפשר לברוח אליו לערב אחד של שגרה, לערב אחד של שפיות, לערב אחד בו גם אחרי 90 דקות טעונות ומלאות אמוציות, נותרנו להיות עם סגולה, אבל גם שבנו להיות כאחד העמים.