ארבעת הישראלים הבולטים בפיינל פור

הכדורסלן הישראלי נותר פרט די זניח בליגת העל גם בשלוש שנות עידן החוק הרוסי. אין ישראלים בצמרת דירוגי הקלעים והריבאונדים. עידו קוז'יקרו, המדורג תשיעי מבין הריבאונדרים עם 7.1 ריב', הוא היחיד בטופ 10. אלישי כדיר, עם 14.9 נק', הוא הבכיר מבין הסקוררים הישראלים ומדורג במקום ה-15 הכללי. הזרים בליגת העל אינם עילויים. פעם היו כאן הרבה יותר טובים. יש סיבה שנבחרת ישראל והנבחרות הצעירות כושלות בשנים האחרונות. הוסיפו לכך את העובדה שארבעת הישראלים הבכירים - עמרי כספי, ליאור אליהו, טל בורשטיין ויותם הלפרין - לא משחקים בארץ ובוודאי תבינו מדוע רמת המקומיים בליגת העל כה נמוכה למרות ששמורות להם 80 דקות בכל משחק. אבל יש כאלה שעדיין מנצלים את ההזדמנות. ארבעה מהם יופיעו בפיינל פור לא כ"ישראלים סמליים" וליכולת שלהם משקל מכריע למדי בהצלחת הקבוצות שלהם.

אלישי כדיר - חמש שנים של שיפור עקבי

הראשון הוא כמובן כדיר, הפורוורד של גלבוע/גליל, שבנוסף לנקודות שכבר צוינו תרם העונה 4.9 ריב' בממוצע, שני רק לקוז'יקרו. לכדיר יכולות די פנומנאליות בהתקפה. הוא קואורדינטיבי מאוד, אתלטי, זריז, חודר נהדר עם יד מצוינת מחצי מרחק ובקרבת הסל. כדיר לא מצטיין בהגנה, אך זה לא מפריע לו להיות על הפרקט 26.2 דקות בממוצע. בכל יתר ההיבטים הוא רושם שיפור עקבי בחמש השנים מאז הוליך את תיכון בליך לגמר ליגת התיכונים מול עמק החולה של יוגב אוחיון. במשחק שנערך באולם אוסישקין כולם רק דיברו על הגארד מהצפון, "ג'ינובילי מהגליל" כינו אותו עיתונאים מסוימים. ההתייחסות לגבוה של בליך הייתה מזלזלת ואולי אף בצדק מסוים. כדיר ביצע מהלכים מטורפים על גבול ההזויים. הוא היה לגמרי ללא שליטה, זרק כמעט כל כדור וחדר מול שלושה וארבעה שומרים.

אוחיון ועמק החולה ניצחו די בקלות, אבל מי שהביט בכדיר ראה מוצר ישראלי מאוד לא אופייני: 2.02 מ', הגבוה בקבוצתו ולגמרי שחקן פנים, עם מהירות מסחררת וכדרור שאין לגארדים. גם הניתור של כדיר ויכולת החדירה הייתה המרשימה על הפרקט. היה ברור שיש כאן חומר גלם מיוחד. אבל כולם רק דיברו על אוחיון. כיום הגארד המחליף של הפועל ירושלים אינו מתקרב לרמת הפרוספקטיות של כדיר. גם לא לתפוקה. ועדיין, כדיר יהיה חייב לשפר את הקליעה מבחוץ כדי להיות שחקן ברמה אירופאית בכירה. ברמה הישראלית הוא שייך לטופ ובעונה הבאה, אם ירצה, יחכה לו חוזה במכבי תל אביב או הפועל ירושלים.

גיא פניני - חביבם של הפנאטים

ישראלי ששיחק בשתי הקבוצות האלה, ובהצלחה די יתרה, הוא גיא פניני. גם הוא סוג של עוף מוזר. שחקן שנדחק ממחלקת הנוער של מכבי תל אביב לבני השרון כי אף אחד לא חשב שמדובר בטאלנט ברמה של הלפרין. אפילו לא קרוב. במציאות כזו האופציה היא לדשדש ולהיעלם, די כצפוי, או לבנות את עצמך כאובר-אצ'יבר. פניני מלכתחילה היה מעורב מאוד במשחקים באמצעות חדירות, מסירות, שלשות, שמירה טובה, וגם פרובוקציות. הוא היה לילד החצוף של הקבוצה הסימפטית מהשרון. הוא ייצר סביבו באז. לאחר חמש שנים ירושלים העבירה אותו למלחה. די מהר הוא הפך לחביבם של הפנאטים בירושלים, כי פניני הוא סוג של פנאט. את התצוגות הכי אמוציונאליות שלו הוא שמר למכבי תל אביב, שהתחילה לחשוב על להחזיר את שחקן הבית. שמעון מזרחי, באקט גדול, סגר איתו זמן רב לפני שסיים חוזה בירושלים.

פניני נאלץ לצאת לגלות מחוץ הקרחנה הישראלית, בסרביה ובקפריסין. הוא כמעט לא עשה שם כלום, מלבד להתקשח עוד יותר ולחוש כי יש לו עוד יותר מה להוכיח. "לפני תחילת העונה לא הייתי בעד ההצטרפות שלו", סיפר פיני גרשון. "חשבתי, איך שחקן שקלע 5 נק' בליגה הקפריסאית יכול לעזור לי ולמכבי? אבל מסתבר שטעיתי". פניני, כמו בשתי קבוצותיו הקודמות בארץ, בלט במכבי למן הפתיחה. הוא לא שחקן שצריך להתחמם לפני שהוא נכנס לטירוף. אבל לפניני אין רק צד מטורף. הוא בחור אינטליגנטי שיודע לזהות הזדמנויות. ומכבי של העונה זו הזדמנות מיוחדת - קבוצה כל כך בינונית, אנמית, כזו הנעדרת גם איכות וגם קצת מוטיבציה. פניני מושלם לסיטואציה הזו. לכן גרשון ודרוקר שמים אותו בחמישיה. פניני גומל להם ב-14.1 נק' באחוזים נהדרים (62.4% מה-2, 48% מה-3, 81.7% מהקו), 4 ריב', 2.7 אס', ו-1.7 חטיפות.

איפה פניני מתקשה? ביורוליג, היכן שהרמה הרבה יותר גבוהה והקושי ליצור לעצמו מצבי קליעה, בין אם מבחוץ או מבפנים, הופכים אותו לרול-פלייר לא משמעותי. הוא כבר הוכיח כי בישראל הוא משמעותי ביותר. עכשיו האתגר שלו הוא להפוך לשחקן סביר פלוס באירופה. אבל לפני כן יש אליפות ובמשחק החמישי והמכריע נגד בני השרון אף שחקן של מכבי לא הביא איתו למגרש כזו אינטנסיביות וטירוף כמו פניני, שבניגוד למרבית חבריו לקבוצה עדיין לא זכה באף אליפות בקריירה ובדיוק כך שיחק. "זה כאילו שהרגשתי שהמשחק אובד לנו מהידיים ושאני חייב לעשות משהו באמת יוצא דופן כדי שננצח", הסביר אז.

יובל נעימי - כריזמה וסטאר קווליטי

ווינריות היא הדבר שהכי מזוהה עם יובל נעימי. אין לנו סטטיסטיקה מדויקת, אך הגארד המתולתל הכריע לא מעט משחקים בעבור קבוצתו בשתי העונות האחרונות. ווינר שוט של נעימי זה כמעט דבר צפוי וגם החדירות שלו יכולות להלך אימים על אוהדי קבוצות יריבות. מאז עדי גורדון לא היה גארד ישראלי בירושלים עם כזו כריזמה וסטאר קוואליטי. ומאידך, להזכיר את נעימי באותו משפט עם גורדון זה עדיין קצת בעייתי ועל כך הסליחה. פוטנציאלית, נעימי יכול להמריא גבוה. פרקטית, מדובר בשחקן שעדיין מדשדש בבוץ המקומי. רגע זורח, ואז כבה לשניים-שלושה רגעים. כמות המשחקים הלא מרימה של נעימי עולה על כמות המשחקים הטובים.

הבעיה של נעימי היא מסירה וקבלת החלטות. חלק לא מבוטל מהזריקות שלו גם לא טובות. הוא גם לא רכז טבעי, אבל לא מספיק חזק, אתלטי או קלעי עקבי כדי להיות מספר 2 איכותי. מאידך, ניתן לראות בו בן כלאיים מוצלח של 1-2. קומבו-גארד מהטובים שיש כאן, ודאי מהישראלים. אבל אם ירושלים רוצה להיות פקטור חזק בליגה בעונות הבאות (והעונה, למרות המקום השני, היא לא הייתה) ובוודאי אם תרצה להצליח יותר באירופה, היא חייבת את הישראלי הבכיר שלה בכושר משובח ובעיקר עקבי יותר. 11.7 נק' ב-30.1 דקות זה לא מספיק. והממוצעים של נעימי בפלייאוף (6.6 נק' ב-30.2 דק') זה נתון עוד יותר מדאיג. כי כמות הדקות מוכיחה עד כמה אין לו תחליף בירושלים.

שמוליק ברנר - האיש שמחבר את העכברים

פוינט גארד ישראלי יותר נחוץ אפילו מנעימי הוא שמוליק ברנר מברק נתניה. זו הייתה עונה נהדרת לקבוצה הנתנייתית, שלראשונה מאז עידן ניל גילמן בסוף שנות ה-80 מעפילה למעמד כה מתקדם ויוקרתי בכדורסל הישראלי. וזו עונה לא פחות נהדרת לברנר, רכז שעד השנה רק עכברי כדורסל מובהקים במיוחד הכירו אותו. "את אותם הדברים שאני עושה העונה עשיתי בשנים האחרונות גם בעירוני רמת גן", מסביר ברנר, "אבל ברור שזו עונת פריצה עבורי, כי הפעם אני גם בקבוצה מצליחה ופתאום הכל מתחבר".

ברנר הוא מי שמחבר. נתניה היא קבוצה שנסמכת באופן טוטאלי על תפוקת הנקודות של שלישיית הזרים הנהדרת שלה - דנילו פינוק, מרקו קילינגסוורת' וטוני וושהאם עם 19, 18.4 ו-17.7 נק' בהתאמה, מספרים שמדרגים אותם 3-5 ברשימת הסקוררים של ליגת העל. אבל מי שמריץ אותם, מוסר להם ומנהל אותם הוא ברנר, שנמצא על הפרקט 32 דקות בממוצע ומחלק 5.5 אסיסטים לערב. "אנחנו קבוצה שרצה ולי מאוד חשוב לשחק אגרסיבי בהגנה ולרוץ", מסביר ברנר. "חוץ מזה, יש לי עוד תפקיד. אני מרגיש קצת כמו המבוגר האחראי".

ברנר כבר בן 29. הוא גדל בקריית ביאליק ושיחק עד העונה רק בקבוצות קטנות. אבל הפעם יש לו הזדמנות לשחק בהיכל נוקיה, מול 11 אלף צופים ומכבי תל אביב. "זה כן האירוע הגדול ביותר בקריירה שלי", הוא כמעט מתנצל, ומבלי להתכוון מכניס קצת פרופורציה לכל העסק הזה שנקרא כדורסל וכדורסלן ישראלי.