אין כניסה להיכל
למרות מספרים מרשימים לאורך הקריירה, כריס וובר לא ייכנס להיכל התהילה. ככה זה כשהתרבות האמריקאית לא מוכנה לסגוד ללוזרים הספורטיביים הגדולים שלה
סופו של הוויכוח שניטש כעת בארה"ב במסקנה די ברורה: כריס וובר, שהודיע השבוע על פרישה מכדורסל בגיל 35, לא ייכנס ככל הנראה להיכל התהילה. לוובר, בחירת הדראפט הראשונה ב-1993, אין מקום בין 278 האישים שנבחרו לשבת לתמיד ב'מכה' של הכדורסל, בספרינגפילד, מסצ'וסטס.
באתר 'באסקטבול דאטה-בייס' ניתן לבדוק על כל שחקן ושחקן מה סיכויו להיות בסוף הקריירה HOFer. באתר בנו פורמולה המחשבת את הנתונים, רוחבית עד כמה שניתן (תארי MVP, בחירות לחמישיות השונות של העונה, לצד המספרים הרגילים), ומוציאה מספר המכמת את אפשרות הכניסה לשערי היכל התהילה. וובר זכה באתר לציון 139. הסף של האתר לחברי היכל התהילה: 135. לג'יימס וורתי וג'ו דומארס, שזכו לכבוד, יש 110 ו-105 נקודות בהתאמה. יש עוד הרבה כאלה, עם פחות נקודות מלוובר. אבל בכל השמות שעלו בחיפושים (בלי סטוקטון, יואינג, פיפן ואלה שייבחרו בוודאות בעתיד), שמות של שחקנים גדולים שכמעט נשכחו, שמות שכששומעים אותם אומרים: "וואלה נכון, איך שכחתי אותו", לא נמצא אחד עם יותר נקודות ממנו.
להיות חבר בהיכל התהילה זה הרבה יותר מנקודות ומספרים בשביל האמריקאים. ולכן הסטייה לעיל. המושג 'היכל התהילה' הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות וההיסטוריה האמריקאית. אם תרצו, ובלי להתעכב על כך יותר מדי, מעין מקביל לתארי האצולה, לפחות למטמורפוזה שהם עברו בעשורים האחרונים, בתרבות האנגלית. הכל החל עם היכל התהילה של גדולי האומה, שפתח שעריו בתחילת המאה ה-20. אליו הצטרפו, בכל בניין עזוב בעיר שכוחת אל, היכלים שונים ומשונים בעולמות המוסיקה, התיאטרון, הטלוויזיה וכמובן הספורט, אבל גם בכל תחום אחר שאפשר להעלות על הדעת. מי רוצה לבוא לביקור בהיכל התהילה של ענף הביטוח באלבמה?
בספורט הבייסבול היה הראשון, ואחריו הגיעו גם ההוקי, הכדורסל והפוטבול. והטניס, והגולף והאתלטיקה. הדבר הכי מעניין בנוגע אליהם, למעט שערוריות-מיני כאלה ואחרות שרובן ככולן קשורות לדיון ערכי בשאלות מוסר (הימורים, חומרים אסורים ושאר פשעים ועבירות קלות) – הוא שאין פספוסים. כל שם גדול שאובייקטיבית צריך להיות ברשימה נמצא. וכאשר שם גדול לא נמצא, אפשר למצוא את הסיבה הנכונה והמדויקת שבעטיה הוא לא נבחר.
הבחירה עצמה, וכאן מדובר על היכל התהילה של הכדורסל, מתבצעת בשני תהליכים: 4 ועדות סינון ראשוניות בוחרות את המועמדים בחלוקה לפי אמריקאים, בינלאומיים, נשים ושחקני עבר (כאלה שפרשו לפחות 35 שנים לפני הצגת מועמדותם). בכל ועדה יושבים שבעה חברים. חמישה קולות מספיקים כדי שהמועמד יעבור הלאה ויעמוד לבחינה אצל 24 מומחים בוועדת הכבוד.זו מורכבת מ-12 חברים קבועים ו-12 מומחים, שמתחלפים לפי מגדר ומוצא (אמריקאים, בינלאומיים, נשים וכו'). אם השם שעלה זכה ב-18 קולות מתוך אותם 24, הוא ייכנס לרשימה המכובדת ויוצב בהיכל התהילה. כדי לעמוד לבחירה בפני הוועדה, על שחקן להיות לפחות חמש שנים אחרי פרישה (למאמנים ושופטים יש קריטריון נוסף: עבודה רציפה של 25 שנים), ולקיים תנאי יחיד, משפט חידתי: "לתרום תרומה משמעותית למשחק הכדורסל".
על הליך הבחירה להיכל התהילה של הכדורסל יש לא מעט ביקורת. חברי הוועדות השונות נותרים אנונימיים, בניגוד לחברים מהפוטבול והבייסבול, ובוועדות יש גם עיתונאים ואנשי תקשורת. גם הדיונים עצמם אינם פתוחים וגלויים, והסיבות להכללת שחקן זה או אחר נותרות עלומות. אבל בסופו של דבר אין ויכוח על התוצאה. רק על היכולת להתווכח עליה.
והאנשים שנמצאים ברשימה הזו, ובכל שאר הרשימות, הם שוברי שיאים. גדולי תרבות. אנשים ששמם ופרצופם הם ההגדרה של הענף בו הם משחקים/מנגנים/מחשבים פוליסות. אלו אנשים ששינו, פרצו את הדרך, לקחו למחוזות אחרים לגמרי. אלה הפרצופים שהאמריקאים רוצים לחשוב, לחלום יותר נכון, שמייצגים אותם הכי טוב. זו האצולה שלהם, אלו שלא קוראים להם קנדי ובכל זאת מורמים מהעם. אין עליהם פוסק ועורר.
כריס וובר הוא אחד משישה שחקנים בלבד בהיסטוריה שהשיגו ממוצעים של 20 נקודות, 9 ריבאונדים ו-4 אסיסטים בקריירה. החמישה האחרים הם אלג'ין ביילור, בילי קאניגהאם, ווילט צ'מברליין, לארי בירד וקווין גארנט. ארבעה מהם כבר חברים בהיכל התהילה. החמישי, בעיקר אחרי העונה הנוכחית, יתפוס לו גם מקום. המספרים של וובר, אגב, טובים גם מאלה של קארל מלון, קווין מקהייל וג'וליוס ארווינג.
וזו לא העובדה שוובר לא זכה בתואר אליפות או ה"לוזריות" הטבועה בו כביכול או הכסף האסור שקיבל כסטודנט ושגרם לסנקציות רחבות נגד מישיגן, מהן תכנית הכדורסל עדיין לא התאוששה. וגם לא הפציעות הרבות וחוסר המזל שאולי פגעו בסטטיסטיקה. ולא אחזקת המריחואנה ועבירת התקיפה בה הואשם (וזוכה), ואפילו לא העובדה שהותיר את טיירה בנקס בוכיה ושבורת לב כשנפרד ממנה אחרי כמה שנות זוגיות (רק על זה מגיע לו להיכנס להיכל תהילה משלו).
בסופו של דבר מדובר בחלון הראווה לספורט האמריקאי והאמריקאים הם עם שמרן ביותר. כריס וובר הוא לא חלון ראווה לכלום חוץ מלעצמו. ככה הוא גם שיחק אגב. הוא פשוט נורמלי מדי. קפץ גבוה יותר, רץ מהר יותר וקלע טוב יותר אבל לא הוקף מעולם באור יקרות. הוא לא משהו לערוג אליו. המספרים טובים רק כשהם משרתים את הצרכים. כשמדברים על מושג כמו חבר היכל התהילה פתאום כולם נזכרים שההילה, המוניטין, האקסטרה הכל כך בלתי ניתן להגדרה, זה שאתה נולד איתו או בלעדיו, הם הם הערכים הנכונים, ולא קידוש סלבריטאים או שליחת SMSים, כפי שאולי תתבצע הבחירה בעוד עשר שנים. וכריס וובר יכול להיות "אחד הפאוור-פורוורדים הגדולים ששיחקו את המשחק", כפי שאמר ג'ו דומארס. אבל בדפי ההיסטוריה של הכדורסל האמריקאי הוא לעד יהיה בקטגוריית ה"וואלה נכון, איך שכחתי אותו".