עם מיטב הזמרות בישראל, המחווה לחוה אלברשטיין הייתה אירוע נדיר ומרגש במיוחד

כבר מהצליל הראשון של המופע "כמו צמח בר" שהתקיים אמש (רביעי) בהיכל התרבות תל אביב, מופע מחווה לרגל 50 שנה לצאת אלבומה האגדי של חוה אלברשטיין שפתח את פסטיבל "תל אביב" (שיתקיים לאורך כל סוף השבוע הקרוב), היה ברור שזה לא יהיה עוד ערב נוסטלגי, אלא אירוע תרבותי נדיר שתוזמן ברגישות ובעיתוי מדויק להפליא. הקהל – ברובו מבוגר, ברובו נשי – מילא את האולם בתחושת חגיגיות, ציפייה והתרגשות.

הערב נפתח בדבריו של שלומי שבן, המנהל האמנותי של הפסטיבל, שסיפר כי רוב הביצועים נוצרו במיוחד עבור הפסטיבל של עיריית תל אביב-יפו. "זה ערב של בכורות ושל לבבות פתוחים", אמר. ואכן, הרפרטואר היה מסע אישי וקולקטיבי כאחד, מסע בין תחנות חייה ויצירתה של המוזיקאית הנפלאה הזו, בין עצב שאינו יודע גבול ובין האופטימיות של "יש מפרש לבן באופק".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• ההרכב הערבי-יהודי שמגשר בין תרבויות: "להראות את הצד הטוב של ישראל"

• "במובן מסוים, הייתי מת": פול מקרטני חושף את האמת מאחורי השנים האפלות בחייו

• אוהבים את סדרת הלהיט הזו של נטפליקס? יש לנו בשורות טובות עבורכם

נינט טייב פתחה את המופע בביצוע מצמרר ל"רקמה אנושית אחת", שיר שפתח את הערב בתחושת סיכום וכאב לאומי, ערב שבו האמנות פגשה את המציאות, כשברקע זיכרון נופלים ושובו של עוד חטוף-חלל למנוחת עולמים. מיד אחריה, בנגינת צ'לו עוצמתית ובשירה עדינה של "השכם השכם בבוקר", שרה מאיה בלזיצמן. אור הבוקר, כך נדמה, חדר גם לאולם.

ואז הגיעה ואלרי חמאתי, שנכנסה בעוצמה לבמה עם "שמרי נפשך", שלאחריו הזמינה לבמה את אפרת גוש המחשמלת, איתה הן שרו יחד את "לכל איש יש שם" – מחווה נשית ומרגשת. גוש המשיכה לבדה עם "בגלל הלילה", והציגה מופע תיאטרלי, שובב ומתריס, עם קול מלא הבעה, בדיוק כפי שלמדנו להכיר ממנה. נטע ברזילי הוסיפה קלילות ואירוניה כשהגישה את "כל יום אני מאבדת בחור יפה מאוד", ביצוע מובהק בחתימת ידה. אחריה עלתה אסתר רדא, שהביאה לבמה את הקלאס והנשמה שלה עם "אתה פלא", תפילה בגרסת בלוז ובשיר "סולווג" בהגשה של קרקס רגשי שהחיה את רוח החופש של חוה. רונה קינן, בקולה הצלול, העניקה ל"שחמט" ול"נוסע סמוי" איכות מפוקחת ומלאת מודעות עצמית.

אחד משיאי הערב הגיע כשמקהלת בת קול, בניצוחה של ענת מורג, ביצעה את "חד גדיא" – שיר מחאה שנוי במחלוקת שהוחרם בעבר. הביצוע, במינימליזם מוזיקלי ותופים רועמים, הרעיד את הקהל, והחזיר את השיר למשמעותו המקורית: אומץ, אמת ומאבק. סי היימן עלתה לאחר מכן עם "שיר מגרש את החושך" ועם "כמו צמח בר", חיבור אינטימי במיוחד לשורשים המשפחתיים שלה ולאביה, נחום היימן ז"ל, שהיה שותף לדרכה של חוה.

מירי מסיקה הביאה איתה הומור, עוצמה וחמלה בביצועים ל"אלפונסינה והים" ו"רחוק רחוק", ושוב הוכיחה את כישרונה לחבר בין רגש וקהל. בהמשך היא חברה אל ברזילי וגוש לטובת ביצוע ל"נשים רוקדות", שיר שהפך לחגיגה של נשיות, חופש וביטוי על-גילי. בהמשך הערב, השחקנית-קומיקאית עלמה זק הפתיעה את הקהל בביצוע ל"לונדון", הצגה של שחקנית בתוך עולם של שיר. דורון טלמון, סולנית להקת ג'יין בורדו, ביצעה את "אדבר איתך" ואת "איך אצלך" יחד עם דנה ברגר, שהמשיכה עם "תפילת יום הולדת" מרגשת ונוגעת. אחריה עלתה לבמה שי המבר, ששרה את "החיטה צומחת שוב" כשהיא בהריון מתקדם, מעין רגע סמלי של המשכיות ותקווה.

נופר סלמאן סחפה את הקהל ב"האומנם (את תלכי בשדה)" וב"חיוכים" עם טלמון, ובכך חיברה בין עבר והווה, בין כאב ותקווה. השיר "ערב אחר", אותו סלמאן ביצעה עם חמאתי, היה מהנוגעים ביותר בערב כולו. קינן ורדא שרו יחד את "שיר סיום" שנתן את אקורד הסיום של המופע הנשי.

כשחוה עצמה עלתה לבמה בסוף ההופעה, היא הייתה כולה צנועה ונרגשת, עטופה באהבה אינסופית מהקהל ומהאמניות שליוו אותה במופע יוצא הדופן הזה. היה ברור שזה לא רק רגע של מחווה, אלא רגע של חיים שלמים. קולה הרך, המתרגש, נבלע בהרמוניה עם עשרות קולות נשיים ששרו סביבה את "לו יהי", והשיר הפך מתפילה אישית להמנון תקווה משותף. באולם שררה תחושת הוד, כאילו כל אחד מצמחי הבר הקטנים שצמחו משיריה של חוה, שמציינת השנה 60 שנות קריירה, מצא את מקומו באדמה הישראלית.

בין ביצוע לביצוע, שולבו קטעי ארכיון נדירים מימי תחילת הקריירה של חוה, כשהיא מצולמת לצידם של אהוד מנור, צדי צרפתי ועוד רבים וטובים אחרים שליוו את המוזיקאית הוותיקה בדרכה, במסע לאורך יצירות המופת של חייה. רננה רז הקריאה קטעים מתוך "סמטת כנען", ספר הזיכרונות של אלברשטיין שפורסם מוקדם יותר השנה, שחיברו בין הזיכרון האישי לזה הקולקטיבי של חוה, והיו אלה קטעי קישור מצוינים שחיברו את הקהל לקונטקסט.

זה היה ערב חד-פעמי שבו עבר והווה התמזגו לשיר אחד – שיר של עם, של נשים, של זיכרון ושל אהבה. ערב שהזכיר לכולנו שחוה אלברשטיין היא לא רק יוצרת; היא נוף, היא בית, היא תזכורת עדינה לכך שגם בתוך סבך החיים – אנחנו, כולנו, כמו צמח בר.