באלבומו השביעי, יוני רכטר ממשיך להצדיק את היותו אחד מענקי המוזיקה העברית
וגם: החצר האחורית מחזירים עטרה ליושנה עם אלבום שלישי שמתאים בול לנסיעות ארוכות • דודי לוי מצליח לרגש ואף גרם לכותב שורות אלו לדמוע • וענבל ביבי ממשיכה להיות הזמרת הכי מגניבה בסביבה עם אלבום כיפי ומהודק | ביקורת אלבומים
כל זמן שיהיה | יוני רכטר
כן, יאללה אסי, תכתוב ביקורת על יוני רכטר. אחר כך אולי תקשיב לדברי משה רבנו ותחליט אם הם רלוונטיים. רבאק, זה יוני רכטר, הוא אבן הפינה, העמוד התומך, נדבך כה משמעותי במוזיקה הישראלית. מי אני שאגיד אם אלבום שלו עודו טוב, והאם הבחור בן ה-72 עדיין מרגש?
למזלי, הוא עדיין מרגש והכול נהדר, ואפילו יותר מזה. לא יצא לי פעמים רבות להאזין לאלבום שלם של רכטר. חשתי שזה בעיקר פסנתר, וזה קצת מתיש, והנה אני מאזין ל"כל זמן שיהיה", ויש בו ממש דברים שובבים. למשל, "בעצם את פה לידי" שנע בין כמה מלודיות, כולל רוק בסוף. ממש ג'ון זורן בזעיר אנפין. אם אתם חובבי רכטר ולא יצא לכם להאזין לג'ון זורן - ותרו, הוא קשה מדי, לא מלודי כלל בעוד רכטר הוא בהחלט כן.
לכתבות נוספות בתרבות ובידור:
- קוונטין טרנטינו נגד אלק בולדווין: "אחראי ב-10% לתקרית הירי בסט"
- "העורב" החדש לא עושה כבוד למקור והוא בבחינת חילול הקודש
- עקב ההנחיות והמצב הביטחוני: נדחה המופע של אייל גולן בקיסריה
הנה, יש פה גם את "שיריקוד", שיש בו אשכרה קצת עליזות. ויש פה שני קאברים לשירים של אחרים - "בלעדיך" של גידי גוב ו"בואי לאילת" של ליאור ייני במקור. וגם השירים שהם רק פסנתר יפים מאוד, אין מה לומר. רכטר הזה מוכשר ועוד תשמעו עליו. אוי, סתום עם הבדיחות שלך אסי.
עברו שבע שנים מאז האלבום הבוגר הקודם של רכטר (באמצע הוא עשה אלבום לילדים) ובסך הכול זה האלבום השביעי שלו. הבנאדם עובד כבר יותר מ-50 שנה, ורק שבעה אלבומים. זה מוזיקאי שמוציא אלבום כשהוא חש שזה בוער בו וכשאסף מספיק דברים שהוא אוהב, וכמו שקרה להמון אמנים - השבעה באקטובר עשה לו את זה.
בשיר הנושא "כל זמן שיהיה" הפותח את האלבום, הוא אומר "כל זמן שיהיה כאב תהיה מוזיקה". הוא לא כותב לבד המון שירים, אבל את זה הוא כתב. "דיברתי על כאב יותר כביטוי, כדימוי, לאו דווקא על הכאב שלי", הוא אמר בריאיון לכאן 11, "אבל המשפט הבא בשיר שאומר 'כל זמן שיהיה שלום תהיה מלחמה' הוא, אני חושב, יותר מעניין. כי איכשהו, אם בכלל לא היה שלום, לא היו אומרים את המילה 'שלום'. היה ברור שלא צריך בכלל להגיד שיש מלחמה. אבל בגלל שאתה אומר את ההיפך ממשהו, אז פתאום אתה ניצב מול מלחמה".
האקטואליה גם חוזרת בשיר "תפילה תל אביבית" שמרגיש מרפרר לפולמוסים סביב תפילות בתל אביב, ומחזיק בתוכו את החיבור של תל אביבי חילוני לאלוהים. "אני יודע שאתה בתוכי כשם שאני בתוכך. ואולי נבראתי כדי שמתוכי תוכל לראות את העולם שבראת בעיניים חדשות". זה מרגש, כמו גם "הנסיך הגדול" שכתב גפן ואכן הוא ההמשך ל"הנסיך הקטן".
"האלבום הזה שחרר אצלי דברים ואני באמת מרגיש טוב עם יציאתו", הוא אמר באותו ריאיון לכאן 11. איך בא לי לבוא לאיזה פסטיבל ג'אז ולראות את רכטר משחרר גם אצלי קצת דברים, ואני עוד לא ממעריציו, אז איזה כיף למעריציו. בן אדם בן 79 הוציא פה חתיכת אלבום מעניין. בצדק עמוד תווך.
3 | החצר האחורית
ארבעת האלבומים האחרונים של אריק אינשטיין היו משעממים. לא ממש מדברים על זה, כי אריק זה אריק, אבל זה ככה. תעברו על רשימת השירים, אתם כנראה לא מכירים אף אחד. הבעיה הייתה בשיתופי הפעולה המוזיקליים. אריק היה ידוע כאחד שמצא תמיד שיתופי פעולה שהוציאו ממנו דברים מעניינים - מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, אבל המוזיקה באלבומים האחרונים לא נתנה שום ייחוד לקול הייחודי שלו, כשמבחינת מילים היו שם יציאות. בטח כשיענקל'ה רוטבליט כתב לו את המילים.
רוטבליט עצמו דווקא כן מצא אנשים שיעשו את השירים שלו מצויין - גדי רונן, איתמר ציגלר ותומר יוסף הם חברי החצר האחורית, שמלחינים ושרים את המילים שרוטבליט כותב. הוא בן 79, יענקל'ה , ועדיין, המילים שלו בין החריפות שמישהו כותב. כן, צריך להיות קצת שמאלן בשביל להתחבר למילים כמו "הַפְרֵד וּמְשׁוֹל, הָטֵל אֵימָה, שַׁסֵּה אִישׁ בְּאָחִיו. הַמֶּלֶךְ הָעֵירוֹם רוֹכֵב עַל הַנְּגִיף", מתוך "הפסיקו את המוזיקה", וקצת פחות שמאלן ופשוט ישראלי כדי להתחבר למילים "הַכֹּל מוּנָח פֹּה עַל הַכַּף, הַתְּהוֹמוֹת פְּתוּחִים, הִנֵּה הִגַּעְנוּ אֶל הַסַּף, מִלְחֶמֶת אוֹ אַחִים", מתוך "האם נדע להיוולד מחדש". ברור שהשבעה באוקטובר נמצא פה ומשפיע מאוד על היצירה, אבל יש גם שירים שמרגישים יותר אישיים כמו "תולה את הנעליים", עם המילים "תּוֹלֶה אֶת הַנַּעֲלַיִם, הַגּוּף אוֹמֵר לִי דַּי, תּוֹלֶה אֶת הַנַּעֲלַיִם, תַּמְשִׁיכוּ לְשַׂחֵק בִּלְעָדַי".
על עטיפת הסינגל הזה מוצגת תמונה של אריק אינשטיין והחיבור בין רוטבליט העייף לאריק שכבר לא פה יעשה גם לגדולי הציניקנים קוועץ' בלב.
הצעירים ששרים את המילים נותנים עבודה יפה, לפרקים זה ממש נשמע כמו הגדולים שרוטבליט כתב להם, כמו ב"תולה את הנעליים", ולפרקים זה בועט ורענן - "הפסיקו את המוזיקה" הכיפי ממש או "הכל פה משובש" ששר יוסף, במה שנשמע כאילו יוסף בעצמו יכל גם לכתוב את המילים "משיח לא יבוא גם לא מהפכה, אומרים יבוא אסון, אומרים תבוא ברכה".
זה האלבום השלישי של החבורה. לא הכול מרתק, אבל יש פה מספיק שירים בשביל שזה יהיה אלבום שממש הייתי שמח לקנות כשעוד היינו קונים אלבומים, לשמוע את כולו ברצף באוטו, כי יש כאן מוזיקה לנסיעה, ומילים שבימים אלו ממש אפשר להתחבר, ולהצטער, שאריק לא עבד עם השלושה האלו כדי להרים אלבום אחרון נפלא גם הוא.
מגדל בבל | דודי לוי
באוקטובר האחרון דודי לוי היה בן 55. הוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו בהופעה מיוחדת בבארבי עם המון אורחים כגון דן תורן, שרון חזיז ואפילו נוער שוליים מינוס מיקיאגי. ואז קרה אוקטובר, ואז בחודש מאי דן תורן נפטר.
את האלבום החדש של לוי, "מגדל בבל", סוגר השיר "בתוך הניגון הזה" אותו הוא מבצע יחד עם תורן. זה שיר שמסכם תקופה, מסע נגינה של שני אנשים שעושים את שלהם כבר 40 שנה. "בתוך הניגון הזה הזמן עצר", הם שרים, ואז בסוף השיר לוי שואל "נגמר?" ותורן עונה לו "לא נגמר". כשהאזנתי לשיר לראשונה, עלו לי דמעות. תורן היה המיסטר קול של גיל ההתבגרות שלי, וכשהוא נפטר זה שרט אותי ממש. איך הולך לעולמו המגניב של ההתבגרות שלי? גם לוי היה כזה, אבל השיר נותן תחושה שלמרות שתורן עזב אותנו - השיר לא נגמר. הוא ממשיך ביצירה שלו שאיתנו.
זה האלבום השביעי של לוי והוא מלא ברטרוספקטיבה לשנים שעברו. "הלהקה הקטנה מחולון" מביא את נקודת מבטו של לוי על תקופת השיא של "נוער שוליים", הלהקה שהוא היה חבר בה ואיתה פרץ לתודעה. השיר מלווה בקליפ מקסים של צילומים מאחורי הקלעים מאז, וכן - גם הוא העלה לי דמעות; עם בית הבובות, עוד סממן רוק של תקופה, הוא שר את "עתיד מתוק" של משינה, עם המילים הבוחנות "הציפורים שרות לי בוקר טוב, אולי אני אעוף איתן רחוק רחוק"; גם "עולם דפוק" הוא שיר על געגוע וכאב לב.
"אנחנו נחזיר את השמש" הוא השיר היחיד שלוי כתב אחרי השבעה באוקטובר ויש בו אופטימיות. המסע והחיפוש והתקווה שזורים לאורך כל האלבום הזה, ונעים לשמוע אותו ולחשוב על עצמך, בטח אם אתה אדם בגילי, שגם נסע רחוק, חיפש עתיד מתוק, אבל עכשיו הוא בעתיד שלו, והתקווה נמצאת בזה שזה לא נגמר. המסע נמשך, תיהנה מהדמעות.
רוקדת בשקיעה | ענבל ביבי
אני אוהב את עטיפת האלבום של ענבל ביבי. אם אתם מאזינים לשיר אקראי באפליקציית המוזיקה המועדפת עליכם, כנראה שלא תראו העטיפה, וחבל, היא חמודה ממש. ביבי במרכז, עם קשקושים ורודים מסביב ושמות השירים כתובים בכתב יד. מעין שילוב של פוסטר ממגזין נוער של שנות ה-90, קצת אלבום מזרחי, ופופ בכללי. חמוד ממש. כבר אני בא עם מצב רוח להאזין.
זה אלבום לא רע בכלל, אם לתת את השורה התחתונה כבר בהתחלה. בפופ לא מחפשים הרבה - שיהיו כמה שירים קליטים, ואם אפשר אז איזה שיר או שניים מעניינים, ושהאמן יידע לשיר. ביבי יודעת לשיר. לא סתם היא הייתה אחד השמות הבולטים בעונת האקס פקטור שהשתתפה בה, רק שעברו 11 שנה מאז - עם עוד עצירה בריאליטי בדרך - ורק עכשיו ביבי מוציאה אלבום.
ביבי כותבת ומלחינה כמעט את כל השירים כאן, וזהו ממש לא מוצר פופ קלאסי. משווים אותה לנרקיס בגלל הקול שלה, אבל מבחינת כתיבה היא יותר אודיה, ולמה בכלל להשוות. היא ענבל ביבי. "כל היופי בעולם נעלם מול הכאב שלי", זו שורה יפה מהשיר "רכבת חזרה"; השיר "תל אביב" בהחלט לא יושב טוב באלבום שמצופה ממנו לפאן, עם מילים כמו "תל אביב, תעשי בי מה שתעשי, תרסקי אותי, אין לי מה להפסיד... אני עוד אוויר, אין לי משמעות, אין לי שום חלום, עליו אני רוצה לעוט, אין לי כלום להגיד, תל אביב". תענוג של כאב ובדידות שהיא נותנת בווקאליזציה כה יפה.
יש פה גם פופ רגיל: "פינוקיו" עם הביט הקצת מזרחי והדואט הבלתי נמנע עם הראפר שרק; "פרימיטיבי", שהוא כנראה ה-להיט מהאלבום, הוא ממש מוצר פופ סטנדרטי, כזה שמדבר על בחור לא סבבה, מתחיל שקט ואז פזמון בלגאן; לעומת זאת, "ענבל המבולבל", אמנם גם הוא על בחור שלא טוב איתו - הנושא המרכזי בשירי פופ של תקופת הנשים החזקות - אבל בסוף שלו יש קולות ששרים על קולות אחרים, סטייל אדל ב-Rolling in the Deep, וזה יפה ממש. יפה כזה שלוקח את הפופ לעוד רמה וגורם למבקר מוזיקה להגיד - וואלה, מעניין מאוד ענבל ביבי. נכנסת לזמרי הפופ המעניינות שיש פה. והנה אני שומע שוב את פרימיטיבי ומזיז את הראש. אחלה אחלה.