בלי השירים הללו, לא היינו חושבים על הקהילה הגאה באותה הצורה
הקהילה הגאה - על כל גווניה - תמיד ידעה קשיים, רדיפות ומכאובים, אך לא פעם יצאה עם ידה על העליונה, בין אם במאבק משפטי או ייצוג בשיר פופולרי. לא פעם, היה השני משמעותי אף יותר. לרגל חודש הגאווה ומצעד הגאווה בתל אביב, חזרנו לשירי הרוק והפופ הלהט"ביים שלא התכוונו לעורר סערה מדי, ושינו את ההיסטוריה ברגע - מקרח 9 ועד הסמית'ס
הזמנים הולכים ומחריפים, וכך גם יחס הציבור וממשלות שונות ברחבי העולם לקהילות הגאות. כך, גוברים האיומים על חוקי נישואים חד-מיניים או כלל על האפשרות לערוך את אלו; הקהילה הטרנסית סופגת חבטות במישור האזרחי (רדיפה אחר שילובה בענפי הספורט השונים, לדוגמה) וגם במישור האינדיבידואלי (תקיפות אלימות); והרגרסיה כלפי תפיסות שמרניות יותר בוודאי שאינה עוזרת לקבלה והכלה של סוגים שונים של העדפות מגדריות ומיניות.
אך גם כשהמצב נראה עגום מתמיד, ראוי לזכור שקהילת הלהט"ב תמיד ידעה רדיפות ותמיד ספגה דיכוי, כשהיא עומדת ניצחת למרות הכול - בכל פעם מחדש. לא פעם אותן הצלחות קטנות לא מגיעות ממאבקים אזרחיים או קביעות משפטיות, אלא מייצוג חיובי - קטן ככל שיהיה - בלהיטים מוזיקליים, שמסייעים לשנות את דעת הציבור לגבי הקהילה. בשיאו של חודש הגאווה, ורגע לפני שמצעד הגאווה בתל אביב ייצא היום (שישי) לדרך, החלטנו לחזור לכמה שירים מוכרים שכאלו, שללא מאמץ רב ומתחת לרדאר, חוללו מהפכה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
"Lola", הקינקס (1970)
"זהו שיר דוחה וטרנספובי", הכריז המוזיקאי והדי.ג'יי. האמריקאי מובי לפני כחודשיים, כשנשאל על ידי "הגארדיאן" לדעתו על השיר "Lola" של הלהקה הבריטית הקינקס. אך את מה שאותו מובי כשל להבין 56 שנים אחרי שהוקלט לראשונה, הבינו טרנסים וטרנסיות ברחבי העולם כבר ב-1970.
"כששמעתי לראשונה את השיר, נהדמתי וגם התרגשתי שהקינקס יחליטו לשיר שיר על אישה טרנסית, ותהיתי אם מישהו בכלל הבין זאת!", אמרה לימים הזמרת הטרנסית הוותיקה ג'יין קאונטי על הפעם הראשונה שנחשפה לשיר, "אני לא יודעת כמה אנשים היו מגניבים או חכמים מספיק להבין את המשמעות שהייתה כאן". למרות שהשיר עצמו מעולם לא החביא את נושאו - פגישה רומנטית מקרית עם אישה טרנסית בשם לולה בבר - כותב השירים המרכזי של הלהקה, ריי דיוויס, לא זכר בדיוק את המקור לו, אלא את העובדה שחשב על מקרה בו מנהל הלהקה בילה את הלילה בריקודים עם מלכת דראג, והעובדה שרצה לכתוב ללהיט לאלבומם החדש, "Lola Versus Powerman and the Moneygoround, Part One".
דיוויס אכן צדק, ושיר על התאהבות באישה טרנסית הפך ללהיט בינלאומי, בתקופה שהנושא כמעט ולא דובר כלל בשום אופן במיינסטרים. הצנזורה שחווה (צפויה בכל זאת) הייתה בעיקרה על שורה מהשיר שכלל לא הייתה קשורה לנושא, שהזכירה את מותג "קוקה קולה" ללא אישור. כך, עם או בלי אישורו של מובי, להקה אגדית זו החדירה לתודעה - לפחות לזמן מסוים - כי טרנסים אינם "האחר" או "פריקים", אלא מושא אהבה לגיטימי ומגניב.
"Walk on the Wild Side", לו ריד (1972)
נזוז שנתיים קדימה, אך נישאר באותו הנושא. כשהגיע לשחרר את אלבום הסולו הראשון שלו, לו ריד - דאז יוצא להקת הוולווט אנדרגראונד - לא היה כלל זר ליצירה להט"בית. כבן טיפוחיו של האמן אנדי וורהול ואדם ביסקסואל בעצמו (שאף עבר טיפולי המרה בילדותו), תרבות הקהילה הגאה על כל גווניה תמיד נכחה בשירי להקתו של ריד ובשירי הסולו שלו, כחלק ממרקם החיים בניו יורק, עליה לרוב שר.
כך הגיח לעולם "Walk on the Wild Side", להיטו הראשון של ריד ואולי גם הגדול ביותר. מחווה לכוכביה "הנסתרים" של ניו יורק, בהפקת עוד כוכב ביסקסואלי - דיוויד בואי - "Walk on the Wild Side" מדלג בקלילות בין קצב ג'אז/דו-וופ (אולי מהידועים שיש) לבין תיאורי זנות גברית, מין אוראלי, סחר בסמים וכמה מכוכביו הטרנסים/מלכות הדראג של וורהול - הולי וודלאון, קנדי דארלינג (עליה כבר כתב ריד את השיר "Candy Says" מספר שנים מוקדם יותר), ג'קי קרטיס ועוד. גם כאן, חששו תחנות רדיו מסוימות להשמיע את השיר הבוטה, אך מרביתן דווקא השמיעו אותו שוב ושוב, כשהן מעניקות לריד את התהילה לה חיכה ולקהילות הגאות ייצוג בלת נשכח.
"William, It Was Really Nothing", הסמית'ס (1984)
כמי שמזוהה היום לא מעט עם התפיסה הימנית-קיצונית בבריטניה ובעולם, קל לשכוח שאי שם בשנות ה-80 היה מוריסי - סולן ומכותביה הראשיים של הלהקה הבריטית הסמית'ס - מי שהביא לשיריו עיסוק גלוי במערכות יחסים הומוסקסואליות, מחאות פוליטיות מפורשות וקריאה לצדק חברתי.
במובן הזה - "William, It Was Really Nothing", שירה של הלהקה מתחילת דרכה ב-1984, אינו שונה. כשהוא מושר מנקודת מבטו של גבר המוחה על נישואיו העתידיים של בן זוגו (?) לשעבר לאישה, "William, It Was Really Nothing" הגיע מתוך רעיון של מוריסי לחולל שינוי קטן באופן הקלאסי של כתיבת שירי פופ. "עלתה בראשי העובדה שאם ישנו שיר פופ על חתונה, הוא לרוב יושר מנקודת מבטיה של אישה אחת לאחרת - 'אל תתחתני, שמרי על עצמך" וכו'. הרגשתי שהגיע הזמן שגם גבר ישיר וישכנע את האחר לא ליפול לזה", אמר המוזיקאי.
"איתו לנצח", קרח 9 (1997)
זהו אולי אחד מהמנונים הראשונים שקופצים לרבים בראש ברגע שהמילה "גאווה" נשמעת. ב-1997, רגע לפני הזכייה ההיסטורית של דנה אינטרנשיונל בתחרות האירוויזיון, החלה ישראל להיפתח יותר לקהילות הגאות שבה.
שיר רוק קליל זה, שכתבו והלחינו נעם רותם ואוהד קוסקי עבור להקתם קרח 9, היה לאבן דרך משמעותית באותה התפתחות הדרגתית, אך לימים קוסקי הודה שכלל כתב אותו מנקודת מבט נשית. בגלל העובדה שללהקה לא הייתה אישה בלהקה, השיר התגלגל לכדי שיר הומוסקסואלי. "שימח אותי שזה הגיע להרבה אנשים ונתן להם אפשרות להתמודד עם הזהות שלהם ולהרגיש נוח איתה, אבל מבחינתי, אני פשוט כתבתי שיר - שיר אהבה", אמר לימים רותם על חייו החדשים של השיר מחוץ לידיו. את ההיסטוריה שעשה לא ניתן לקחת ממנו, בין כה וכה.
"Dancing on My Own", רובין (2010)
נקפוץ יותר מעשור קדימה. מוזיקאית הפופ האלטרנטיבי השוודית רובין מעולם לא טענה שהיא לסבית. למעשה, היא נישאה מספר פעמים בחייה למספר גברים שונים. העובדה הזו לא הפריעה לאחד משיריה הידועים ביותר - "Dancing on My Own" - להפוך להמנון הלסבי האולטימטיבי, שינוגן בכל בר או מסיבה ששייכת לקהילה.
כשהוא עוסק באישה הרוקדת לעצמה ונאבדת בחושיה בעוד בן זוגה לשעבר מתחיל עם בחורה אחרת ממש לנגד עיניה, שירה של רובין ביקש לשאוב מראש השראה מ"שירי דאנס גאים ועצובים", לדבריה, כמו "Dancing With Myself" של בילי איידול ו-"Dancing with Tears in My Eyes" של Ultravox. בטעות - או שדווקא די במקרה - זיקקה המוזיקאית השוודית את התחושה הבודדה/שמחה שנושאת עחמה הקהילה הגאה, ובעיקר הלסבית. אותו שילוב מנצח היה לימים להשראה לכוכבות חדשות כמו צ'ארלי XCX, לורד, זארה לארסון ועוד. "יש דבר מה בלהיות אאוטסיידר, התחושה הזו", אמרה לימים רובין, "לכן אני חשה חיבור מסוים עם הקהילה הגאה".