הם פרצו לחיינו לפני עשורים רבים, אז איך זה שהעולם עדיין מאוהב בהם?

בימים האחרונים, הפך סרטון קצר לוויראלי במיוחד: תגובתו המצוברחת של סולן להקת הרולינג סטונס, סר מיק ג'אגר, להפסד של נבחרת אנגליה לנבחרת ארגנטינה בחצי גמר המונדיאל. הרשת "חגגה" על סרטון התגובה של המוזיקאי (שיחגוג את יום הולדתו ה-83 בשבוע הבא), שנכח באצטדיון, כולל סרטוני AI (בינה מלאכותית) מצד אוהדי ארגנטינה, המלגלגים על דרכו העגומה הביתה לממלכה המאוחדת.

אולי ראוי קודם לחזור אחורה בזמן. המאה ה-20 לא הייתה רק המאה בה התעצבו חיינו במובן הגיאו-פוליטי, כשמלחמות עולם וקונפליקטים רבים הובילו למציאות הכאוטית בה אנו חיים כעת, אלא גם המאה בה הטעם התרבותי הקולקטיבי של האנושות התעצב. היכן שבראשית המאה קולנוע נחשב לבידור זול שמוצג בירידים (בכל זאת, אז הוא עוד היה בחיתוליו), כוכבי השעה היו שחקני תיאטרון וזמרי אופרה, והדרך הפופולרית לצרוך מוזיקה הייתה בדפי תווים - 126 השנים האחרונות הביאו עימן את אולמות הקולנוע, מכשירי הטלוויזיה והמחשב הפרטי; התקליטים, הדיסקים ולאחר מכן הסטרימינג, והכניסו את המוזיקה לכל בית בעולם; הזיזו מהפסגה את המוזיקה הקלאסית והכירו לעולם אינספור ז'אנרים וסגנונות - מפופ לרוק, מראפ להיפ-הופ, ממוזיקה ים-תיכונית למוזיקה לטינית; והפכו את כוכבי המוזיקה, הטלוויזיה והקולנוע לאלילים, אייקונים עוד בחייהם.

ואם התרבות היא עדיין אותה התרבות, אזי המובילים שבה - "האורים והתומים" של כל תחום אמנותי - נותרים על קנם, בין אם הם מתים או חיים. זו הסיבה מדוע מוצא פיו של סטיבן ספילברג (שנושק ל-80) על מצב הקולנוע תלקח ברצינות רבה יותר מזו של במאי "באקרומס" בן ה-20. זו גם הסיבה מדוע מדונה - בת 67 (!) ועם ותק של יותר מ-45 שנים בתעשיית המוזיקה - נחשבת עדיין ל"מלכת הפופ הבלתי מעורערת" (מול מתחרות "צעירות" כמו קיילי מינוג בת ה-58 וביונסה בת ה-44), מדוע מוזיקאיות מתחילות רואות בשיתוף פעולה איתה סימן לכך ש"הצליחו בגדול" (סברינה קרפנטר, לדוגמה), ומדוע היא הופיעה במופע המחצית הראשון מסוגו של אחד מאירועי הספורט הגדולים ביותר בעולם - גמר המונדיאל - לצד כוכבי השעה האחרים, החבובות, שהגיחו לעולם ב-1955. מזהים כאן דפוס?

אך זהו הרבה יותר מסיפור על מלחמת דורות או על סטגנציה של התרבות העולמית. מקרטני, מדונה או הרולינג סטונס לא נחגגים רק בשל המוזיקה האייקונית שהוציאו אי שם לפני שנים רבות, אלא שרבים עדיין מחכים לחומריהם החדשים, כשקולם אינו בהכרח בשיאו והכוח במותניהם גם הוא כבר לא בשיאו. בין אם בגישתם הישירה ליצירה שלהם - מבלי הרבה מניירות מסביב או פרסומים במדורי הרכילות - או העובדה שהם מסמלים עולם שהולך ונכחד, נעים הרבה יותר (הכול יחסי), עבודתם החדשה של המוזיקאים המזדקנים מתבלטת מבין כל הרעש. זהו אינו פרץ של נוסטלגיה, אלא חזרה למקורות, בחירה ב"אנלוגי" על פני ה"דיגיטלי". הרולינג סטונס התחילו את דרכם ב-1962 בתור להקת בלוז שעושה כבוד לאמנים האמריקאים והלא מוערכים דיים עליה גדלה. 64 שנים אחר כך, עם שלושה חברים (במקור) במקום חמישה, היא עושה בדיוק את אותו הדבר - וכמה מרענן זה מרגיש.