נסיכה עם כפכפים: אסולין הוכיחה שהיא ראויה להגיע לבמות הכי גדולות שיש
האנרגיה שהזמרת-יוצרת מביאה איתה לבמה היא לא דבר שרואים בכל יום. במופע השקת אלבומה החדש "ישראלינה", היא שרה ונשמעת מצוין, רוקדת בגישה לא מתאמצת ואפילו יודעת לגעת בנקודות הנכונות כדי להצליח לרגש. יחד עם אורחים כמו קובי אוז, גל ג'ומה ואקו, אסולין הצליחה ליצור דמות עם המון קלילות, נוכחות ומודעות עצמית, שיכולה להתאים למופע פופ גדול בהרבה ממה שישראל יכולה להכיל
יש משהו כמעט משעשע במחשבה שאסולין מופיעה ב"בארבי". לא בגלל שהמקום האגדי קטן מדי במובן הפיזי, אלא משום שהאנרגיה שהיא מביאה לבמה מרגישה כאילו היא כבר שייכת למקום גדול יותר. ההופעה שהמוזיקאית קיימה אמש (שני) במועדון הייתה עמוסה באירוחים, הפתעות, רקדניות, ויז'ואלז והחלפות תלבושות, אבל דווקא בתוך כל העומס הזה מתברר שהדבר הכי מרשים בה הוא היכולת שלה להחזיק את הבמה גם בלי כל התוספות.
אסולין, שם הבמה של רותם אלג'ם אסולין, היא פרפורמרית בחסד, ואי אפשר לפספס שמופע השקת אלבומה החדש "ישראליאנה" לא הייתה הפעם הראשונה שלה על במה, בלשון המעטה. לאורך כל ההופעה היא מדברת עם הקהל, בקטעי מעבר שמרגישים אותנטיים וכנים, שבמהלכם היא אפילו מספרת על התחושות שגרמו לה לכתוב אותם. לצד רגעים כאלו, פקדו את הבמה לאורך הערב ארבע רקדניות לבושות בבגדי גוף ורודים ונוצצים, שנדמה כאילו הן חולקות את אותה גישה לא מתאמצת של אסולין. יש בפרפורמנס שלה משהו שמזכיר מופע פופ גדול בהרבה מהבמה שעליה הוא מתקיים, אבל דווקא משום שהבמה לעיתים לא תואמת את ההופעה, יש ביצועים שבהם עולה המחשבה שאפשר היה להשאיר את אסולין לבד על הבמה, והאפקט היה גדול אפילו יותר.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
גם מוזיקלית, הזמרת-יוצרת הזו מוכיחה שהיא הרבה יותר מהפרסונה התל אביבית או מהאסתטיקה שהיא מביאה איתה. היא שרה בלייב ונשמעת מצוין. השירים שלה נעים בין ביטים אלקטרוניים ואוטו-טיון שמזכירים לעיתים את פינקפנת'רס ובין כתיבה הומוריסטית שמסתירה בתוכה מסרים חדים יותר, וכריזמה בימתית עם ניחוחות של דוג'ה קאט. השילוב הזה, בין קלילות, אירוניה, פופ וראפ, הוא אולי אחת הסיבות לכך שהמוזיקה שלה עובדת כל כך טוב על במה: היא יכולה להצחיק את הקהל, ובאותו משפט גם להעביר מסרים שיכולים להיתפס כפוליטיים, כמו "חרטטי עם כל הנשמה כמו שר בממשלה".
אחד הרגעים הבולטים והמרגשים של הערב מגיע רגע לפני השיר "ישראליאנה", כשאסולין מספרת על החברה הכי טובה שלה, מירב גולדמן, שציינה לפני כמה חודשים יום זיכרון ראשון כאחות שכולה, וחגגה יום הולדת. היא מספרת על הכאב ועל התחושות המורכבות שכרוכות בלהיות ישראלי בימינו. המעבר בין שירי פופ כמו "זהרה" או "דנה אינטרנשיונל" ל"ישראליאנה" ממחיש את הוורסטיליות והעומק שיש באסולין, שנדמה שעם השנים רק מזקקת את האמנות שלה יותר ויותר. בזמן הביצוע המרגש ל"ישראליאנה", הופיעו על המסך תמונות סטילס וקטעי וידאו של הצלמת אלכס פרפורי, שידועה בכישרונה ללכוד רגעים קטנים וזניחים, ולמסגר אותם בפריימים יפים ולעיתים שוברי לב. אין ספק – זה היה הרגע המרגש ביותר של הערב.
ואז הגיע קובי אוז. האירוח בהובלתו לא הרגיש כמו עוד הופעת אורח שנועדה לסמן וי על "הפתעה", אלא כמו חיבור אמנותי מדויק. אסולין עצמה הסבירה את זה בצורה הטובה ביותר: "אתה השראה ענקית בשבילי. שנתיים אני יושבת בסטודיו וחושבת: 'אם הייתי קובי אוז, מה הייתי כותבת?'". יש משהו יפה בכך שהיא לא מנסה להסתיר את ההשפעה שלו עליה, ובכך שהיא הופכת אותה לחלק מהיצירה שלה. במובן מסוים, ג'יי למוטה, שם הבמה הקודם של אסולין, היא הגרסה הנשית והעדכנית של קובי אוז: שניהם נמצאים על התפר שבין מוזיקה מזרחית ואלטרנטיבית, ושניהם שוברים מוסכמות ז'אנריות ונעים בין סלסולים ואמירות פוליטיות, בין הומור ורצינות, ובין היחס שבין הפנים והחוץ – ובעיקר, שניהם פותחים לנו פתח לזהות המורכבת שלהם, שהיא הסיפור של כל כך הרבה ישראליות וישראלים.
החיבור לאוז גם מעלה רגע מעט אירוני: חלק מהמעריצים השרופים של אסולין בקהל, שמדקלמים את כל המילים לשירים שלה, לא בדיוק מדקלמים את המילים לשירים של טיפקס, הלהקה האהובה אותה אוז מוביל, אבל דווקא הפער הזה הופך את האירוח למעניין. הוא מציב את אסולין בתוך רצף תרבותי ומוזיקלי שהיא עצמה מודעת אליו, ויחד עם זאת מראה כיצד דור חדש יכול לקחת רעיונות ישנים ולהפוך אותם למשהו אחר ועדכני.
עוד בגזרת האורחים וההפתעות: אקו, שעלתה לבצע שני שירים לבדה ושימשה כמעין קטע מעבר, הייתה כריזמטית ומוצלחת כרגיל, אבל היה חבל שהשתיים לא הופיעו יחד. גם הכוכבת העולה גל ג'ומה הגיחה לרגע, וביצעה עם אסולין את הלהיט שלהן "זהרה", והקהל הגיב בהתאם.
הבעיה היחידה בהופעה הייתה שלפעמים אסולין ניסתה להוכיח יותר מדי את הנוכחות שלה. ההופעה הייתה עמוסה בהופעות אורח, הפתעות ורקדניות, ולא כל רגע צריך להיות רגע שיא. יש ביצועים שבהם נדמה שהמופע היה מרוויח דווקא מהפחתה: פחות רקדניות, פחות גימיקים, יותר אסולין.
בסופו של דבר, היא סגרה את ההופעה עם "אקונומיקה", בחירה שמתמצתת כמעט את כל מה שהתרחש לפני כן. יש בשיר הזה משהו שמגלם את אסולין כולה: קצת נסיכה, קצת רחוב, קצת מוגזמת, קצת מצחיקה, ובעיקר מודעת מאוד לדמות שהיא בונה. אולי זו גם התמונה המדויקת ביותר של ההופעה: נסיכה עם כפכפים על במת ה"בארבי", שמרגישה קטנה עליה.
