גם 50 שנים אחרי: האלבום הזה של סטיבי וונדר עדיין מזכיר לנו מהי אמנות טהורה
בעודו על גג העולם, החליט המוזיקאי האמריקאי הפופולרי לפרוש מעסקי המוזיקה ולפנות לחיים פרטיים פשוטים. ברגע אחד התחרט, חתם על חוזה של מיליונים עם חברת ההקלטות והוציא לעולם את "Songs in the Key of Life", אלבום משולש עם חזון בלתי מתפשר. 50 שנים בדיוק אחרי, שירי האלבום - "Isn't She Lovely", "Sir Duke" ועוד - עדיין "רודפים" את התרבות הפופולרית, וסיבוב הופעות לכבודו כבר תופס את הכותרות. אך מה סוד הקסם, ומה הוא מזכיר לנו על אמנות שנעלמה מהעולם?
"אם ההשראה שלי בעיצומה, אני לא מפסיק עד שאני ממצה אותה", אמר פעם המוזיקאי האמריקאי סטיבי וונדר על שיטת הפעולה שלו בכל הנוגע ליצירה. הבסיסט ניית'ן ווטס סיפר לימים איך הגיע סוף סוף הביתה ב-3 בלילה, אחרי יום הקלטות ממושך עם וונדר, רק כדי שזה יצלצל אליו שוב ויבקש שיתייצב מיד באולפן בכדי לעבוד על להיט נוסף שצץ במוחו - "I Wish".
לנו הקוראים חיים אלו ייתפסו כמייגעים, אך זה ככל הנראה מה שהפך את וונדר לאחד המוזיקאים האהובים והמצליחים ביותר בהיסטוריה - עם גוף עבודה עצום על פני יותר משישה עשורים, שהחל כשהיה בן 11. זו כנראה גם הסיבה למה ב-1975 - כבר אז, בהיותו בן 25 בלבד, היה על גג העולם - ביקש לשים את הפסנתר במרתף ולפרוש לחיים פרטיים. ההחלטה החפוזה שלא לעשות זאת הניבה לעולם את אחד האלבומים הגדולים ביותר שהכיר - "Songs in the Key of Life", שראה אור היום (שני) בדיוק לפני 50 שנה. זהו סיפורו של אלבום שנולד מתוך כעס רב, אך מראה לנו עדיין את היופי שבחיים.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
בואו נשוב לאותו עשור רעוע עבור החברה האמריקאית. שנות ה-70 עמדו בסימן שבר שלא נראה עד כה באותה "אמונה עיוורת" בחלום האמריקאי; עם המלחמה הבלתי פוסקת בווייטנאם, שגבתה את חייהם של מיליונים לאורך עשרות שנים, ופרשת השחיתות "ווטרגייט", שהובילה את נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון להתפטר (לראשונה בתולדות אמריקה) בבושת פנים, גרמה לרבים לחשוב שהמעצמה הגדולה בעולם בדרך לחורבן.
וישנה הסוגיה הגזעית - אחרי שהעשור הקודם היה עקוב מדם, כשראה מאבקים אלימים ברחובות והירצחם של שני אקטיביסטים גדולים - מלקולם אקס ומרטין לותר קינג, היה ברור לעולם שהגזענות מושרשת בליבה של אמריקה, ורחוקה מלהיפתר.
במובן הזה, סטיבי וונדר תמיד היה טיפוס חריג בנוף האמריקאי. כוכב אהוב כבר מגיל צעיר, וונדר לא נותר רק בגבולות המוזיקה השחורה, אלא נישא - על גבי הפופולריות של חברת האם שלו, "מוטאון" - לגלי הרדיו של כל החברה האמריקאית והעולם כולו. אמנים שחורים מעטים הצליחו להפוך לכוכבי פופ בקנה מידה שכזה בעידן כה מסוגר, ואמנים מעטים עוד יותר הספיקו להעניק לאמריקה כל כך הרבה להיטים - "For Once in My Life", "You Are the Sunshine of My Life" או "Superstition" - לפני גיל 25.
מצב זה העניק לוונדר "זכויות יתר" בתרבות הפופולרית, אותם ניצל היטב. בעוד משחרר בזה אחר זה שלושה אלבומי מופת - "Talking Book" מ-1972, "Innervisions" מ-1973 ו-"Fulfillingness' First Finale" מ-1974 - וונדר רב הכישורים (מהאמנים הפופולריים הבודדים שמתמצא בנגינה על מספר כלים, לצד פול מקרטני ופרינס) סייע להכניס למיינסטרים מוזיקת Fאנק, R&B מתקדם וג'אז פיוז'ן. במקביל, לא ויתר על הבמה שניתנה לו ויצר מוזיקה מחאתית - מ-"You Haven't Done Nothin'", התוקף ישירות את הנשיא ניקסון, ועד "Living for the City", על החיים העניים ב"גטו" השחור. עם הופעות אורח בתוכניות פופולריות כמו "רחוב סומסום", המוזיקאי סייע להכניס לתודעה הציבורית את רגשות הקהילה שלו.
אך כל אלו העיבו על וונדר הצעיר. כשהוא חש מיאוס בפוליטיקה האמריקאית המסואבת, ביקש המוזיקאי לעזוב את ארצות הברית ותעשיית המוזיקה אל עבר חיים פשוטים בגאנה שבאפריקה, שם יתנדב עם ילדים הסובלים מנכויות שונות. וונדר כבר תכנן קונצרט פרידה מהחיים שהכיר עד כה, אך ברגע האחרון בער בו שוב הרצון ליצור. הוא התחרט, חתם על חוזה ענק בן 7 שנים בשווי 37 מיליון דולר עם חברת "מוטאון" (החוזה הגדול ביותר שניתן לאמן עד אותה התקופה) וקיבל שליטה אמנותית מלאה בכל התוכן שיוציא לעולם.
וונדר לקח הפסקה של שנה מעשייה, ובסופה נכנס לאולפן ועבד בקדחתנות על "Songs in the Key of Life". שעות על גבי שעות של הקלטות באולפן וכ-130 אמנים אורחים - ביניהם הזמרת מיני ריפרטון והמוזיקאים הרבי הנקוק וג'ורג' בנסון - לא הספיקו לו, בעודו מתעקש על פרפקציוניזם בכל הנוגע לחזונו. במקביל, "מוטאון" ביקשה להרגיע את המעריצים הרעבים לחומר חדש, כשהוציאה לשוק חולצות "מרגיעות, עם הכיתוב "אנחנו כמעט שם!".
התוצאה הייתה אימתנית - על פני כמעט שעתיים, פרש וונדר את משנתו לגבי אמריקה המודרנית, וכבש את לב הקהל: האלבום המשולש היה לבין היחידים בהיסטוריה שהגיע ישירות לראש מצעד הבילבורד האמריקאי, ושם נותר כ-13 שבועות רצופים. אך מה תפס כל כך את הקהל והמבקרים ב-"Songs in the Key of Life"?
בעוד הציבור האמריקאי הואכל יומם וליל בסיפורי הגבורה של מדינתו, רגע לפני חגיגות ה-200 להיווסדה, וונדר ביקש לצייר נרטיב אחר. האמריקה של וונדר הייתה אמריקה מגוונת, עשירה תרבותית, ששואבת השראות מכל העולם, בו מוזיקה לטינית, פופ, ג'אז ו-Fאנק חיים זה לצד זה. כל היצירה המוזיקלית של האמן עד אותה העת, וכל המחאה השחורה לצדק ושיוון שליוותה את העשורים הקודמים, מעין התקבצו לתוך אלבום אחד.
מהילדות הפשוטה והקצב המדבק של "I Wish" ל-7 הדקות הכובשות והפזמון הבלתי נגמר של "As" (שייזכה מאוחר יותר לקאבר פופולרי על ידי ג'ורג' מייקל ומרי ג'יי בלייג'), מ-"Isn't She Lovely" אודות ההיקסמות מבתו הפעוטה ועד המחווה למוזיקאי הדגול דיוק אלינגטון ב-"Sir Duke" - קשה היה להתעלם מהחזון המרשים של האלבום; שיריו היו בכל מקום וייצגו את הלך הרוח מחוץ לאולפני ההקלטה.
"מכל האלבומים, זה האלבום שאני הכי שמח ממנו", אמר ב-1995 וונדר על "Songs in the Key of Life", "עצם החיים שלי אז. להיות אב ואז לשחרר הכול, לתת לאלוהים להעניק לי את האנרגיה והכוח שהצטרכתי". וונדר ממשיך עד ימינו ליצור בקדחתנות, אך ספק אם הצליח להתעלות על אותה פסגה אמנותית ורוחנית. שירי אותו אלבום עדיין "רודפים" את התרבות הפופולרית - "Sir Duke" הפך לחימום נהוג לכל נגן חצוצרה מתחיל (ולבסיס ל"ילד פלא" של יגאל בשן, שהפך למצרך חובה בכל גן ילדים), "Isn't She Lovely" מלווה כל סטורי עם תינוק חמוד ו-"Pastime Paradise" הרוחני הונצח לעד בשירו של הראפר קוליו, "Gangsta's Paradise".
אך מעבר לכך, אולי סוד כוחו של "Songs in the Key of Life" טמון בחזון הבלתי מתפשר שלו, כזה שנדיר יותר ויותר למצוא היום - נטול חשש ממה יגיד בכיר זה או אחר בחברת התקליטים, או פחד מפגיעה בקבוצה מסוימת, פן תפסיק לרכוש את האלבומים. בעידן שמפנה כתף קרה לאמנות טהורה אל עבר אלגוריתמים ובינוניות, אלבומו של וונדר רק הופך כוחני יותר ויותר במרוצת השנים. רק השבוע הכריז המוזיקאי בן ה-76 על סיבוב הופעות משירי האלבום, בציון 50 שנה לצאתו. לא קשה לדמיין שהכרטיסים יאזלו במהרה.