ההופעה של דוג'ה קאט הייתה חוויה דתית. לא פחות

"הקצב, שיילך להז***ן. הסמים, המועדונים, הנאומים". עם המשפט הזה פותחת דוג'ה קאט את ההופעה שלה ביונייטד סנטר בשיקגו, כשהיא יוצאת מתוך עננת עשן, ועל הבמה מרצדים אורות אדומים. עם אצבע משולשת, לקול צווחות המעריצים, היא מתחילה לשיר בקצב מהיר, עצבני ולא מתנצל. זו דוג'ה. דוג'ה קאט.

לפני שנעבור לסקור את ההופעה, מהטובות שהייתי בהן בחיי, נרחיב קצת על דוג'ה - ששמה האמיתי הוא אמאלה רטנה זנדיל דלאמיני. במשך שנים ארוכות היא טיפחה קריירה מוזיקלית לא-ממש מוצלחת, עד שב-2020 הגיעה הפריצה עם "Say So" שריסק את טיקטוק וזיכה את דוג'ה בתהילת עולם. מאז, היא שחררה עוד כמה סינגלים מוצלחים, התברגה בפסגות המצעדים - אבל בעיקר כבשה את מדורי הרכילות עם אי-אלו שערוריות שאספה כמו פוקימונים:

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• האשמות חמורות נגד הראפר ואשתו: "סיממו ואנסו אישה במלון"
• הזמר אדם מעדכן: "סיימתי סבב טיפולים, הגוף חלש. מקווה לבשורות טובות"
• פורשת מעולם המוזיקה? המוזיקאית הכריזה על שינוי מפתיע בקריירה 

את 2023 היא פתחה עם גילוח כל שיער ראשה, כשבהמשך הגיע גם גילוח הגבות; שמה נקשר לחלק מתיאוריות קונספירציה, לפיהן היא חלק מהארגון המסתורי והמרושע "אילומנטי"; היא הורחקה מהגאלה היוקרתית של ה-MET כי עישנה סיגריה אלקטרונית על השטיח האדום (שזה, מתברר, ייהרג ובל יעבור).

וזה לא נגמר כאן: דוג'ה הואשמה בשטניזם, במיוחד בשל הקליפים לשירים "Demons" ו-“Paint the Town Red”, שלשניהם מוטיבים זדוניים ודמוניים להחריד. באחד היא נראית מפלרטטת עם השטן ובשני היא השטן בעצמה. כל אלו ועוד, הביאו אותה לא פעם לאיים שהיא פורשת מתעשיית המוזיקה, אבל אתם כבר יודעים - האיומים נותרו תיאורטיים בלבד, ודוג'ה ניתבה את כל הדרמות לאלבום רביעי בשם "Scarlet".

ועכשיו לדבר לשמו התכנסנו: את ההופעה פתח הדי ג'יי האמריקני "Riot", שהוא גם המפיק המוזיקלי של הראפרית אייס ספייס. אחרי סט קצר (עם יותר אזעקות במיקס ממה שאשקלון חוותה), עלתה אייס ספייס עצמה, אחת מתופעות הראפ המסקרנות ביותר, ושמעו - יחסית לבחורה בת 23 יש לה וואחד רפרטואר מכובד. עם זאת, ההופעה שלה הייתה נטולת אנרגיה. אולי זו ההתרגשות, אולי מרקורי בנסיגה - אבל משהו שם לא עבד הפעם.

ואז הגיעה דוג'ה קאט. היא עלתה על הבמה כמנצחת עם כריזמה של הר געש ושדה מגנטי של יופיטר. ההופעה כולה מכילה מוטיבים ויזואליים כאלו ואחרים, כשכל אחד מהם מתכתב עם רגע אחר בקריירה של החתולה. כך למשל, את השיר “Attention” היא מבצעת בחלקו כדוג'ה ובחלקו השני כאלטר-אגו האדומה שלה, שהיא יותר בועטת יותר נוקשה. במהלך השיר השתיים רבות, כמו ממש נאבקות על האיזון שבין להיות האדם הפרטי לבין להיות מפורסמת.

כל ההופעה היא אצבע משולשת למה שנראה שדוג'ה לא סובלת יותר מהכול: שונאים ומעריצים מוגזמים מידי. "אתם עוקבים אחריי, אבל לא באמת אכפת לכם מהמוזיקה", היא אומרת לקהל.

לא עקבתי אחרי המכון הסיסמוגרפי, אבל נראה לי שהבסים בהופעה הזו גרמו לרעידת אדמה קלה בשיקגו. דוג'ה המשיכה לשיר את "Demons", ראפ עם בסיס בס כבד וספורדי עם נגיעות כינור שממחישות דמון מהו; אחר כך הגיעו "Fuck the Girls" ו-"Wet Vagina" שנוצרו כנראה רק בשביל שכל המצקצקים יגלו את יכולות הרפרופ שלה, עם וורסים מלאים בפילרים שלא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה. הנקודה הועברה: דוג'ה היא ראפרית על חלל. הלאה.

בין שירי האלבום הטוב ביותר שלה עד כה, שלדעתי מציב רף חדש בעולמות ההיפהופ והראפ, היא חזרה גם קצת אחורה בזמן לשיר "Tia Tamara" מאלבומה הראשון והבעירה איתו את הבמה. ליטרלי. הפירוטכניקה גרמה לי לפחד על חייה. נדמה שהשיר הזה נכתב בדיוק להופעות חיות בסדר גודל כזה.

ואז הגיעו להיטי הרדיו "Paint the Town Red" ו-"Agora Hills" שהפכו לחביבי הקהל. הראשון מזכיר קצת את "דוג'ה של פעם" ומאוד מתאים מוזיקלית לאלבומים קודמים שלה, (כן, אותם אלבומים אותם כינתה "מלכודות כסף" כלגלוג על המרדף אחר הלהיט הבא); השני הוא ראפ-פופ מתוק וחלומי שמקרין תמימות וחושניות, אחד השירים שמוכיח בצורה הטובה ביותר את היכולות הוורסטליות של דוג'ה.