ההופעה של דוג'ה קאט הייתה חוויה דתית. לא פחות

כחלק מסיבוב ההופעות שלה, הראפרית והזמרת האמריקנית עלתה על הבמה אולם ה"יונייטד סנטר" בשיקגו והבעירה - פשוטו כמשמעו - את ההיכל: עם אטטיוד לא מתנצל, נוכחות בימתית שמגיעה בארגזים ושירים שעונים לכל המצקצקים. זה היה אחד הערבים הטובים בחיי | ביקורת הופעה

דוג'ה קאט
דוג'ה קאט | צילום: Shutterstock

"הקצב, שיילך להז***ן. הסמים, המועדונים, הנאומים". עם המשפט הזה פותחת דוג'ה קאט את ההופעה שלה ביונייטד סנטר בשיקגו, כשהיא יוצאת מתוך עננת עשן, ועל הבמה מרצדים אורות אדומים. עם אצבע משולשת, לקול צווחות המעריצים, היא מתחילה לשיר בקצב מהיר, עצבני ולא מתנצל. זו דוג'ה. דוג'ה קאט.

לפני שנעבור לסקור את ההופעה, מהטובות שהייתי בהן בחיי, נרחיב קצת על דוג'ה - ששמה האמיתי הוא אמאלה רטנה זנדיל דלאמיני. במשך שנים ארוכות היא טיפחה קריירה מוזיקלית לא-ממש מוצלחת, עד שב-2020 הגיעה הפריצה עם "Say So" שריסק את טיקטוק וזיכה את דוג'ה בתהילת עולם. מאז, היא שחררה עוד כמה סינגלים מוצלחים, התברגה בפסגות המצעדים - אבל בעיקר כבשה את מדורי הרכילות עם אי-אלו שערוריות שאספה כמו פוקימונים:

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

את 2023 היא פתחה עם גילוח כל שיער ראשה, כשבהמשך הגיע גם גילוח הגבות; שמה נקשר לחלק מתיאוריות קונספירציה, לפיהן היא חלק מהארגון המסתורי והמרושע "אילומנטי"; היא הורחקה מהגאלה היוקרתית של ה-MET כי עישנה סיגריה אלקטרונית על השטיח האדום (שזה, מתברר, ייהרג ובל יעבור).

וזה לא נגמר כאן: דוג'ה הואשמה בשטניזם, במיוחד בשל הקליפים לשירים "Demons" ו-“Paint the Town Red”, שלשניהם מוטיבים זדוניים ודמוניים להחריד. באחד היא נראית מפלרטטת עם השטן ובשני היא השטן בעצמה. כל אלו ועוד, הביאו אותה לא פעם לאיים שהיא פורשת מתעשיית המוזיקה, אבל אתם כבר יודעים - האיומים נותרו תיאורטיים בלבד, ודוג'ה ניתבה את כל הדרמות לאלבום רביעי בשם "Scarlet".

דוג'ה קאט בשיקגו
לא מתנצלת, לא מתחנפת. דוג'ה קאט | צילום: בר שפר

ועכשיו לדבר לשמו התכנסנו: את ההופעה פתח הדי ג'יי האמריקני "Riot", שהוא גם המפיק המוזיקלי של הראפרית אייס ספייס. אחרי סט קצר (עם יותר אזעקות במיקס ממה שאשקלון חוותה), עלתה אייס ספייס עצמה, אחת מתופעות הראפ המסקרנות ביותר, ושמעו - יחסית לבחורה בת 23 יש לה וואחד רפרטואר מכובד. עם זאת, ההופעה שלה הייתה נטולת אנרגיה. אולי זו ההתרגשות, אולי מרקורי בנסיגה - אבל משהו שם לא עבד הפעם.

ואז הגיעה דוג'ה קאט. היא עלתה על הבמה כמנצחת עם כריזמה של הר געש ושדה מגנטי של יופיטר. ההופעה כולה מכילה מוטיבים ויזואליים כאלו ואחרים, כשכל אחד מהם מתכתב עם רגע אחר בקריירה של החתולה. כך למשל, את השיר “Attention” היא מבצעת בחלקו כדוג'ה ובחלקו השני כאלטר-אגו האדומה שלה, שהיא יותר בועטת יותר נוקשה. במהלך השיר השתיים רבות, כמו ממש נאבקות על האיזון שבין להיות האדם הפרטי לבין להיות מפורסמת.

כל ההופעה היא אצבע משולשת למה שנראה שדוג'ה לא סובלת יותר מהכול: שונאים ומעריצים מוגזמים מידי. "אתם עוקבים אחריי, אבל לא באמת אכפת לכם מהמוזיקה", היא אומרת לקהל.

דוג'ה קאט בשיקגו
רעידת אדמה קלה נרשמה בשיקגו, כנראה | צילום: בר שפר

לא עקבתי אחרי המכון הסיסמוגרפי, אבל נראה לי שהבסים בהופעה הזו גרמו לרעידת אדמה קלה בשיקגו. דוג'ה המשיכה לשיר את "Demons", ראפ עם בסיס בס כבד וספורדי עם נגיעות כינור שממחישות דמון מהו; אחר כך הגיעו "Fuck the Girls" ו-"Wet Vagina" שנוצרו כנראה רק בשביל שכל המצקצקים יגלו את יכולות הרפרופ שלה, עם וורסים מלאים בפילרים שלא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה. הנקודה הועברה: דוג'ה היא ראפרית על חלל. הלאה.

בין שירי האלבום הטוב ביותר שלה עד כה, שלדעתי מציב רף חדש בעולמות ההיפהופ והראפ, היא חזרה גם קצת אחורה בזמן לשיר "Tia Tamara" מאלבומה הראשון והבעירה איתו את הבמה. ליטרלי. הפירוטכניקה גרמה לי לפחד על חייה. נדמה שהשיר הזה נכתב בדיוק להופעות חיות בסדר גודל כזה.

ואז הגיעו להיטי הרדיו "Paint the Town Red" ו-"Agora Hills" שהפכו לחביבי הקהל. הראשון מזכיר קצת את "דוג'ה של פעם" ומאוד מתאים מוזיקלית לאלבומים קודמים שלה, (כן, אותם אלבומים אותם כינתה "מלכודות כסף" כלגלוג על המרדף אחר הלהיט הבא); השני הוא ראפ-פופ מתוק וחלומי שמקרין תמימות וחושניות, אחד השירים שמוכיח בצורה הטובה ביותר את היכולות הוורסטליות של דוג'ה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Doja Cat (@dojacat)

 

הביצוע הבא היה ללהיט הכי גדול שלה, שלא לומר, לנכס צאן הברזל שיישאר כאן לתמיד או השיר ששינה הכול - "Say So". השיר בעל הסאונד סטייל דיסקו שנות השמונים, שהפך להצלחה מסחרית עם 900 מיליון השמעות בספוטיפיי, קיבל על הבמה גרסה חדשה עם טונים לטיניים - מספיק קרוב ללב כדי לזהות ומספיק רחוק כדי לחדש ולעניין; בשיר "Kiss me More" הגיעה האטרקציה המתבקשת והמלהיבה: מצלמת נשיקות סטייל משחקים ב-NBA.

אבל עזבו את השירים, את המילים ואת הסאונד. דוג'ה קאט יודעת שהיא-היא ההופעה. היא האטרקציה שלשמה הגענו לכאן. יש משהו מאוד פשוט ועם זאת מאוד ממכר בעובדה שרק היא על הבמה. היא לא מתיימרת לדחוף לגרון איפה ומה שלא צריך. הכול מדויק. כמו קונצרט של אישה אחת. היא יודעת מתי לבעוט ולצרוח ומתי לזרום עם הקהל, מתי להראות "קפצו לי" ומתי להוציא את הלהיטים האהובים מהבוידעם. ההופעה הייתה לא פחות מחוויה דתית.

הסט עצמו נמשך כשעה וחצי, ואם הייתי צריכה לסכם את הערב במילה אחת הייתי אומרת: "אופוריה". הקצב, סדר השירים, השואו עצמו - ואפילו קוצר הנשימה שהגיע בעקבות הצרחות שלי, הפכו את הערב הזה להיות מהטובים בחיים שלי. או אם לסכם זאת במשפט הסיום של דוג'ה, "אני אוהבת שהחיים שלי הם כאלו".