הנסיך הגדול: יהונתן גפן חגג 70 שנות סאטירה ורומנטיקה

יהונתן גפן משתייך לנבחרת מצומצמת של משוררי רוק שפרצו לתרבות הישראלית בשנות השבעים, הפכו אותה על קרביה, וממשיכים להשפיע עליה עד היום. כמשורר רוק הוא ניצב כתף אל כתף עם ענקים כשלום חנוך, מאיר אריאל ז"ל, חנוך לוין ז"ל ויעקב רוטבליט. מביניהם נדמה שגפן, על אף הפופולאריות הגדולה שלו, של משפחתו ושל שיריו, הוא הפחות מוערך ויש הנוטים לראות בו פזמונאי בלבד. אז נכון, גפן הוא גם פזמונאי מחונן, אבל מופע יום הולדתו ה-70 שנערך אמש באמפי פארק ראשון לציון לעיני אלפים, העניק לו סופית את חותמת המשורר האינדיבידואל בעל רוח חופש נצחית, ששבר את מסגרת ה"אנחנו" וכתב על ה"אני" וכתב מחאה פוליטית והביע הומניזם מדאיג אך אופטימי באותה התשוקה ואותו הכישרון בהם כתב שירי אהבה נצחיים ופיוטים חילוניים של תיאורי נוף וחיים., שייוותרו לנו הרבה אחרי שיגיע ל-120 שנה.

עוד ברשת תרבות ובידור:

איך היו נראים הסרטים מפעם אם היו בהם סמארטפונים?

כמה מהסרטים הגדולים של 1997 באמת ראיתם?

כמה אתם שולטים בתרבות ישראלית עכשווית?

כמו חנוך, רוטבליט ואריאל, וכמו בנו אביב גפן (ועוד רבים אחרים), גם יהונתן גפן הושפע מבוב דילן, תרגם אותו לעברית במיומנות גבוהה ("כמה יכול בן אדם", "גשם כבד עומד ליפול") ובעיקר ספג ממנו את רוח החירות, את השאיפה לתנועה מתמדת, עד שאי אפשר לשים עליו את היד, ואת הכמיהה, בזכות אותה רוח חופש רוקיסטית כחולת-עד, להישאר צעיר לנצח. וגפן הצליח. כמעין פיטר פן של התרבות הישראלית הפציע אמש סבא גפן על הבמה פעם אחר פעם והראה שההומור, השנינות, השובבות והחדות, עדיין במותניו. שמאחורי כל עקיצה שאומר בנו על הכיסא המסתובב ב'דה ווייס', עומד אבא יהונתן עם סאטירה. שבמקומות בהם אב-הטיפוס שלו דילן כתב באירוניה, הוא הביא את הציניות והסרקזם של הצנחן, ששרד את התופת של מלחמת יום הכיפורים ונשאר כדי לספר.

יהונתן גפן הראה אמש שכאשר מדברים על תולדות הסטנדאפ קומדי הישראלי, אי אפשר לקחת ממנו את היותו לאורך עשרות שנים סטנדאפיסט פוליטי מחאתי חריף, סאטיריקן קילר, ששכלל את הנוסחאות של לני ברוס, חיבר אותן עם הדוגריות הישראלית של אורי זוהר ויצר את הסגנון האישי שלו. סגנון שכולל גם את היותו חלוץ ראפ מקומי. אם תרצו, הראפר הישראלי הראשון. גפן הוא לא זמר, אבל הוא 'טוקי', דברן, שלאורך עשרות שנים דקלם ואמר את הטקסטים הנוקבים שלו לפי קצב, לפי מוזיקה, שנתנו לו נגנים בתוכניות במה מפורסמות ותקליטים כמו "מכתבים למערכת" ו"שיחות סלון" (הטוקבקים והפייסבוק של פעם). גפן עשה שם ראפ ישראלי קטלני שלא לקח שבויים וצלב את כולם, עוד לפני שבארץ ידעו מה זה ראפ, עוד לפני שהמילה הזאת עשתה עליה.

[brightcove_iframe video_id='entertainment-music-news-171' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_tkxe0i5l' duration='219'']

שורת אמנים גדולים התקבצה אמש באמפי פארק במסגרת פסטיבל ראשון לציון, בניצוחו של הבן אביב גפן כמנהל אמנותי, ועם להקת ליווי מצוינת בהנהגתו של הפסנתרן ערן מיטלמן, כדי לחגוג ליהונתן גפן שבעים שנה. רשימת המשתתפים והלהיטים הנהדרים שביצעו, שיצאו תחת ידיו והפכו עם השנים לקלאסיקות של התרבות הישראלית, הם גוף עבודה שבהחלט יש מה להתגאות בו. היו שם שם טוב לוי עם הנוסטלגיה המובנית של "אומרים שהיה פה שמח" והעצב המרגש של "הנסיך הקטן". קורין אלאל המתוקה עם "שיר לשירה" הקסום. דויד ברוזה, עדיין מהפרפורמרים הטובים ביותר, עדיין אמן בקנה מידה בינלאומי, שטרף את הבמה עם "האישה שאיתי" ו"יהיה טוב" ונתן שואו אדיר עם המניירות המוכרות. יוני רכטר הנפלא עם "הילדה הכי יפה בגן" ו"לילה טוב". דני ליטני, הבלוזר הנצחי עם המפוחית והתרגום ל-"Blowin' IN The Wind".

אחרי שהצליח לגייס את התותחים הכבדים שמוכרים את הכרטיסים - שלום חנוך ("אבשלום"), יהודה פוליקר ("פחות אבל כואב") ומתי כספי ("מקום לדאגה"), שהופיעו שלושתם בחלק האחרון, עיקר המלאכה של גפן-הבן היתה למצוא את האיזונים בין הקשה לרך, בין הפוליטי לרומנטי ולילדותי. גם כדי להציג מניפה רחבה ככול הניתן של היצירה של אביו וגם כדי להקל על הקהל. לכן מיד אחרי "הנסיך הקטן" הגיע "שיר לשירה". מיד אחרי "יהיה טוב" שרו אביב ושירה גפן את "אבא סיפור" ומיד אחרי הקאבר של ליטני לדילן הגיע "הילדה הכי יפה בגן". אביב גפן עצמו בחר לדלג על "גשם כבד עומד ליפול" שתרגם לו אביו וביצע דווקא את "אתם זוכרים את השירים". אחרי שחשף את השתייה של אביו ב"עכשיו מעונן" ונהג לספר על ילדות חסרה, זו היתה מעין התפייסות של גפן-הבן דווקא עם השיר של אביו שהוא הכי ברוח הנוסטלגיה והגעגוע של ארצישראל הישנה והטובה. קצת כמו אסף אמדורסקי שהתפייס עם מורשת אביו והקים מחדש את "הדודאים".

אבל כמה שעריכת הערב ניסתה לחפות על כך, האג'נדה הפוליטית של יהונתן גפן זעקה במופע הזה במלוא עוזה. כמובן בשירים "יהיה טוב", " Blowin' in the Wind", "אבשלום" ו"הנסיך הקטן", אבל גם בקטעי המלל שלו כמו "היונה הלבנה", "יום אחד כל זה יהיה שלך", "רכבת העמק" ושיר המחאה הפוליטי הרוסי "יש רק אמת אחת". שלום, פציפיזם, נסיגה מהשטחים - גפן היה חד ורלוונטי אמש כמו שהיה כשהחומרים האלה נכתבו לפני ארבעה עשורים. היו בקהל שמחאו כפיים, היו כאלה שזזו בכיסאות באי-נוחות - שזו הרי מטרתו של גפן, להפר את שלוותו הבורגנית של קהלו המבוגר. אומרים שהשמאל הישראלי גמור. אם המדד לכך הוא עוצמת השאגה "רק תצאו מהשטחים!" שמגיעה מהקהל כשדויד ברוזה שר את השורה הזאת ב"יהיה טוב" - מדובר אכן בגסיסה. ובהתאמה, במאי המצלמות של המסכים הראה שוב ושוב את יאיר לפיד יושב בשורה השנייה.

[brightcove_iframe video_id='entertainment-music-news-172' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_dw6w6j95' duration='333'']

אבל לאביב גפן, המנהל האמנותי של המופע, קרו גם כמה תקלות. יש זמרים ותיקים שכבר כמעט לא מסוגלים לשיר, ולמרות שיש ערך בלראותם על הבמה מבצעים קלאסיקות אל-מותיות שהם עצמם שרו במקור, ולמרות שגפן אוהב לגאול זמרי עבר מתהום הנשייה (שרון ליפשיץ, למשל), היו שלושה שאפשר היה לוותר עליהם ולמצוא להם מחליפים צעירים (כפי שהוא עצמו החליף את חנן יובל). שלמה יידוב, עם כל הסימפטיה, כבר לא מחזיק ב"שיר בין ערביים". קשה עוד הרבה יותר ממנו מצבו של אושיק לוי, ששר בקושי, בצרידות איומה, את "יונתן סע הביתה", ממש קשה להאזנה. יעל לוי, פעם זמרת נפלאה, שרה מוזר מאוד את "בלדה לנאיבית" ו"אי ירוק בים". קול חורק, שירה לא יציבה, הפה בקושי נפתח, כאילו משהו אצלה בפנים משותק. נכון, לראות אותם על הבמה זה יפה וחגיגי, אבל גבל בהתעללות, כמו להשליך גלדיאטורים חסרי הגנה לזירת אריות טורפים. רחמנות.

[brightcove_iframe video_id='entertainment-music-news-173' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_t6139tur' duration='273'']

כלוחם שראה את המוות לנגד עיניו, יהונתן גפן תמיד היה מקאברי. את המופע הוא פתח עם מונולוג בו דיבר על "ערוב ימיו". לפני סיום שר לו מתי כספי את "דקה דומיה". כך משורר חילוני מתעמת מול הסוף. יהונתן גפן הוא בן גילה של המדינה ויחסי האהבה-שנאה-חיבה-ביקורת הבלתי נגמרים שלו איתה הפכו ברבות השנים לשמו האמצעי וסמלו המסחרי. המופע אמש נפתח עם קטע וידיאו בו ציטטו משיריו סופרים, מוזיקאים, זמרים, אנשי תרבות ותקשורת ונכדיו. הוא הסתיים בנשיא המדינה ראובן ריבלין, שציטט מתוך "הנסיך הקטן". יש לקוות שזה לא יהיה הכבוד הממסדי האחרון שהמדינה רוחשת לגפן.

[brightcove_iframe video_id='entertainment-music-news-174' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_2tap3jfm' duration='265'']

ההופעה התקיימה במסגרת פסטיבל המוסיקה בראשון לציון

צילום סטילס: אבי קקון