שקר ה"סולד-אאוט": האובססיה של האמנים היא בדיחה על חשבוננו

כל אמן שסוגר הופעה במנורה (או מסתפק בקיסריה ובהאנגר 11) ממהר להכריז שכל הכרטיסים נמכרו, שעות בודדות לאחר פתיחת הקופות. אבל במקום להוות נקודת ציון משמעותית בקריירה ולשקף את אהבת הקהל, מדובר בתעלול יח"צני ושיווקי שרק נועד להגביר הייפ - שלפעמים בכלל לא קיים. אז האם האמצעים מקדשים את המטרה? הפעם התשובה היא לא - ממש לא | טור דעה

סולד אאוט
סולד אאוט? | צילום: רשת 13

אנחנו עדים לאחד מתורי הזהב של תרבות המוזיקה הישראלית, כשאמנים מכל קצוות הז'אנרים עובדים קשה ותורמים לתעשיית המוזיקה באופן מבורך. עם האוכל בא התיאבון, ובשנים האחרונות תרבות ההופעות בישראל עלתה מדרגה והישראלים צמאים להופעות ענק. האמת? בצדק. תנו לנו כמה שעות של אסקפיזם טהור עם שירה במלא גרון, בשביל לשכוח את הצרות היומיומיות שנופלות עלינו חדשות לבקרים.

אולמות הזאפה, בארבי וצוותא, שנחשבו בעבר הישגים מכובדים, כבר לא מספיקים לאמן המקומי הממוצע. הוא מכוון גבוה, רוצה יותר, רוצה לעשות את זה כמו בחו"ל: היכל מנורה, האנגר 11, קיסריה וה-Holly-grail של כולם - פארק הירקון.

ואם כבר פארק הירקון, החלום של כולם הוא צמד המילים הלועזי שהפך לאחרונה לסמל סטטוס של ממש - "Sold Out". ההודעה הרשמית שכל הכרטיסים נמכרו עד אפס מקום - אין יותר, גם את תרצו לקנות, אין מה, כי הכול נמכר. אבל בבמות כמו "מנורה" או פארק הירקון, ובמדינה קטנה כמו שלנו, סמל הסטטוס הזה "סולד-אאוט" הוא ריק מתוכן, ונולד כתרגיל יח"צני שכולנו נופלים בו.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

אם בשנים עברו רק יחידי סגולה העזו לקפוץ על האתגר, וגם הם עשו זאת בזהירות רבה אחרי עשורים של קריירה, לאחרונה יש ניסיון להפוך את ישראל לאמריקה: הכול גדול, הכול גרנדיוזי. כי אם פעם הסתפקת בזאפה וקיסריה - היום אתה חייב למלא את מנורה. היום אם אתה לא פותח פארק הירקון, אתה כלום ושום דבר.

אבל מילא אם האובססיה לבמות הייתה מסתיימת שם. היום, אם אתה לא "סולד-אאוט" תוך שעות בודדות, נכשלת, ועדיף שתבטל את ההופעה כמו אנה זק. כי במקום לתת להייפ סביבך להיבנות מעצמו, ולתת לקהל האמיתי להוכיח לאומן את אהבתו, היום הכול צריך להיות אינסטנט, וצמד המילים "סולד-אאוט" הפך למטרה עצמה שמקדשת את כל האמצעים.

תנו לי לנפץ לכם את הבועה: 65 אלף ישראלים לא באמת רכשו כרטיסים לנועה קירל. מה שקרה זה שהפקת המופע סיכמה מראש עם כמה חברות שרכשו אלפי כרטיסים אותם יציעו ללקוחותיהן. אבל היי, הכותרת "נועה קירל עשתה סולד-אאוט" עוד לפני שהספקנו להגיד טרילילי טרללה כנראה יותר חשובה מהאמת עצמה. והתעלול היח"צני הזה הוא בדיחה על חשבוננו.

סולד אאוט נועה קירל
תורי הענק לנועה בפארק | צילום: מתוך אתר קופות

עוד לפני שמכונת הפופ המשומנת ששמה נועה קירל פתחה את הקופות למופע שלה בפארק הירקון, היא קיימה מסיבת עיתונאים (!) כדי להכריז על המופע. גדולה ככל שתהיה, ממתי צריך לכנס מסיבת עיתונאים בשביל זה? בטח לא כשמדובר בפעם השנייה שהיא מופיעה שם. אני מבין את הרצון של אנשיה של נועה להביא את אמריקה למחוזותינו הקטנים, אבל הקהל הישראלי הוא רחוק מלהיות קהל אמריקאי. אנחנו ציניים ואוהבים לצקצק. ע"ע הכתבה הזאת.

והופ. בשעה 12 בדיוק נפתחו הקופות, הרשת סערה ונשטפה בתמונות של אנשים שמיקומם בתור הוא 100 אלף - כי באמת יש מאה אלף אנשים שבאותה שניה אין להם מה לעשות אלא להיכנס לרכוש כרטיס, והפלא ופלא - תוך פחות מחמש שעות נועה הכריזה כי כל הכרטיסים נמכרו - כמובן בליווי סרטון מרגש ואותנטי שבו היא מתבשרת על ההישג המרשים. והתקשורת, כמובן, עזרה לפמפם את אפקט ה-וואו: כולם דיברו על תורי הענק באתר המכירות ועל "איך היא עשתה זאת שוב".

עדן חסון
עדן חסון בהופעה | צילום: עומרי סילבר

שלא תבינו לא נכון. ה"סולד-אאוט" אכן קרה, וכל הכרטיסים שהיו זמינים נחטפו, אבל עוד לפני שנפתחו הקופות לקהל הרחב, חברות שונות וועדי עובדים קנו כמות נכבדת של כרטיסים - כך שבפועל, לא באמת נמכרו 60 אלף כרטיסים לציבור הרחב. ולהגיד שהמארגנים ונועה לא תכננו את זה ככה וידעו מה הולך לקרות זו אמירה תמוהה ומגוחכת. אלו זמנים של FOMO, ועם קצת לחץ חברתי כולנו לא רוצים להתבאס שלא השגנו כרטיס ולא נהיה חלק מהמופע שאסור לפספס. הרי אם לא נהיה שם - הלך עלינו.

הטריק עובד ועובד מעולה. ובוא אגלה לכם סוד נוסף: הפקות הענק האלה כל כך מתוכננות ומחושבות שלפעמים התכנון למופע נוסף כבר נסגר מראש. אבל כשמפרסמים מופע אחד, יוצרים הייפ וביקוש. זה יותר מגביר את האפקט. אחרי הכול, הכרטיסים נחטפים ואנשים נשארו ביידים ריקות, שולפים את קלף ה"לאור הביקוש נפתח מופע שני". פשוט תגידו שהכרזתם על מופע אחד בשביל להגדיל את הביקוש למופע הבא.

אבל אנחנו הישראלים לא אוהבים שהבדיחה היא על חשבוננו. אנחנו אוהבים סיפורי סינדלה, כמו רביד וטונה. השניים שחרשו את השטח במשך שנים בהופעות קטנות, לפעמים גם בלי קהל, הצליחו בלי יח"צ מפומפם למלא 6 (!) פעמים את הלייב פארק בראשון לציון. וכשטונה בכה מאושר, בכינו איתו כי אנחנו מאמינים לו. אבל כשנועה התרגשה מה"סולד-אאוט" המתוכנן מראש - אני מתנצל, אבל זה היה נראה מבוים ולא אמין. מצד אחד נועה מנסה להראות נגישה ולדשן אותה באופי שהקהל הישראלי אוהב, ומצד שני למכור לנו את הפאסון האמריקאי שמעל הכול. תחליטו - אי אפשר גם וגם.

[brightcove_iframe video_id='entertainment-celebs-news-part-55-external' autoplay='0' credit='יח"צ' desc='נועה מגיבה על הסולד אאוט בפארק' poster='' kid='1_o36bru5a' duration='82']

ההישג של נועה ושל כל אומן שממלא אולמות הוא הישג מרשים ללא ספק, אבל למה לא לתת לזה לעמוד בזכות עצמו, במקום להפיק גם אותו ולדשן אותו בסטרואידים. לא צריך להרים לנו שלט "נא למחוא כפיים" שאכלנו את התוכנית שעבדה כמו שעון. אם זה ראוי אנחנו נמחא לבד. תודה.

נועה היא לא היחידה במירוץ אחר הסולד-אאוט כמובן. גם עומר אדם, עדן חסון, אושר כהן, אודיה ומי לא? כולם רוצים לשחק במגרש של הגדולים, לסמן וי על הווניוז' הגדולים, ולספק כותרות "מילאתי את מנורה בשעה". אבל כשהכותרת עצמה היא הרעיון שעומד מאחורי פתיחת הקופות - היח"צ הופך למטרה ולא ההופעה עצמה. ובסוף, באנו לראות הופעה, והגיע הזמן להגיד "אנחנו לא קונים את זה".