פטריית הזויה • איך היה בהופעה של לורי אנדרסון?

לורי אנדרסון, שהופיעה אמש בהיכל התרבות בתל אביב, עדיין רעננה וחיונית, עדיין מאתגרת וקשה להגדרה. כשהיא בת 64, הגיל שבו אמן הרוק המצוי כבר מוציא אלבומי אוסף וביצועים מחודשים לעצמו, היא עדיין שואלת שאלות וממשיכה לחקור את גבולות השפה הבימתית שלה.

המופע "Delusion" הורכב מ-20 סיפורים קצרים בסגנון ה-spoken word הייחודי של לורי אנדרסון - בין דקלום לשירה, לסירוגין בקולה הטבעי ובקול האלטר-אגו הגברי שלה שנוצר באמצעות פילטרים שונים. לורי ניגנה בכינור החשמלי (שבנתה ושיכללה בעצמה) ותפעלה מערך סאונד רב-שכבתי שכלל כלי מיתר, מקצבים אלקטרוניים ואפקטים. לעתים שימשה המוזיקה ליווי אבסטרקטי לסיפור, ולעתים השתלטה על המופע בדיסטורשן מרשים.

לכל סיפור התלוו דימויי וידאו שהוקרנו על מסך מרכזי מרובע, על שני אובייקטים מלבניים בצידי הבמה ועל גוש חסר צורה המכוסה בבד ששימש גם כספסל. האימג'ים נעו בין ציורי גיר על לוח, זירת פשע מסוגננת שנראית כאילו נלקחה מסרט של פיטר גרינאוויי, טיול שחור לבן בשדה סביונים, מכונות כתיבה ועוד. במונולוג שנפתח בשאלה "מדוע תמיד יורד גשם בחלומות שלי?" היא מדברת  אלינו מתוך צללית הפרופיל המאוד מזוהה שלה.

סיפורים לפני השינה

לורי פותחת את המופע בסיפור בתוך סיפור: המנגנון שהניע אותה במשך שנים ארוכות, היה שקול לחמור שתלוי מולו גזר (שאינו יכול לנגוס בו) ולכן ממשיך ללכת קדימה, עד שיום אחד החמור שלה מתפגר. בעוד שהיא מנסה לבעוט בו ולהקימו לחיים ללא הצלחה, ציטוט של הרמן מלוויל מופיע בראשה: "מהו האדם אם אלוהיו מת לפניו?".

מוטיבים דומים של מוות, פירוק, נופים פוסט אפוקליפטיים ושקיעת האימפריה האמריקאית צצו לאורך כל הערב, אך סיפורים אחרים זרקו את הקהל למחוזות הזויים, משעשעים ותמיד מסקרנים ומעוררי מחשבה. בהמשך הגיע סיפורו של האיש שהגה לפרטי פרטים את תוכנית החלל הסובייטית לפני כ-150 שנה, ויומן מתוארך של חלומות: באחד מהם מוגש לה פינגווין במסעדה, באחר היא מבקשת לתפור את כלבתה האהובה אל תוך בטנה על מנת שתוכל ללדת אותה. השיא הרגשי הגיע לקראת סוף המופע - לורי מספרת שרק כשהיתה על ערש דווי, היא הגיעה להכרה בעובדה שמעולם לא אהבה את אמה באמת.

בניגוד ל-"Homeland" (המופע והאלבום הקודם שלה) נראה שמה שמעסיק את אנדרסון במופע הנוכחי אינו העברת מסר סוציו-פוליטי אלא דוקא הדרך בה ניתן להעביר סיפור. ההחלפות בין זהות המספר מאשה לגבר, שינוי האווירה בין צלולה לגועשת והאימג'ים המרמזים לנו על רובד נוסף של פרשנות, משפיעים על האופן בו אנו קולטים את הנאמר מעבר למשמעותן של המילים.

אלמנטים דחוסים ומלחיצים

ה"הזייה" שבשם המופע מוזכרת בסיפור על איש שרצה להקים מועדון ריקודים בתוך חווה נטושה (לא רעיון הזוי כל כך למי שהכיר את "החממה" בכפר ויתקין). בכל מקרה, לא היתה כאן כוונה להזיה ספציפית אלא דוקא למצב הנפשי שבו יש לנו רעיון או אמונה חזקה שאינם מעוגנים במציאות. אנדרסון משתמשת בכלים שלרשותה כדי לטשטש את המציאות ולכוון את הקהל למצב תודעתי שונה, בו הבלתי אפשרי נראה מתקבל על הדעת.

הרף האמנותי הגבוה בעבודותיה של אנדרסון לא בא על חשבון הקומוניקטיביות (וייתכן שזהו המפתח להצלחתה) - היא שמרה על חדות ופוקוס בהגשה לאורך כל המופע. דבר אינו היה מאולתר, וכל מילה שלה גובתה בכתוביות שהוקרנו על המסך (בתרגום יונתן גפן). עם זאת, מה שנותר בזכרוננו אחרי המופע הוא בעיקר אווירה חזקה ושברי חלומות וסיפורים. למרות הסקרנות והמעורבות הרגשית שהמופע מעורר, החוויה היתה תובענית למדי. ייתכן שמה שגרם לחלק מהצופים לנטוש את האולם באמצע המופע היה העדר המלודיה הכמעט מוחלט, הדחיסות שבשילוב כל האלמנטים, או אולי פשוט הציפיה למופע סטנדרטי יותר- קצת יותר רוק, קצת פחות ארט.