וייט פאואר • האם נתגעגע לוייט סטרייפס?

דגל לבן: להקת מיינסטרים ייחודית

הוייט סטרייפס יהיו מסוג הלהקות שבעוד כמה שנים נסתכל עליהן ונתהה איך מוזיקה כל כך. מוזרה נחתה היישר בלב המיינסטרים. הבלוז-רוק המופשט של ג'ק ומג וייט אולי עבר כמה שינויים, כמה פאזות לאורך שלוש עשרה שנות פעילות, אבל גם כשהם עברו מלהסתפק לחלוטין במה שגיטרה (עם מיליון פדאלי אפקטים) וסט תופים מינימליסטי יכולים לעשות ביחד ללשחק עם מגוון רחב יותר של כלים, בעיקר כל מיני פסנתרים, ויברפונים ומרימבות - בקיצור, עדיין לא בדיוק סוגי העיבודים שאנחנו רגילים לשמוע - הכללים היו פשוטים: עושים להיטים מחומרי גלם לא כל כך מעובדים ועם טאץ' חזק של אמריקנה.

לעומת ההתלהבות הכמעט גורפת מ-"White Blood Cells" ו-"Elephant", אהבת הקהל לוייט סטרייפס הצטננה מעט עם "Get Behind Me Satan" ו-"Icky Thump", צמד האלבומים האחרונים שלהם. לא כולם אהבו את הנסיון של ג'ק וייט להוסיף עוד רבדים למוזיקה שלו. אבל הוייט סטרייפס היו להקה אידיוסינקרטית לחלוטין, ואם היה חזון כלשהו אז צריך ללכת איתו. וכמובן שהיה כזה: במובנים רבים זו להקה שחיה בעבר, ועוד יותר מזה - במין עבר מסתורי כזה שלא ממש קיים. העובדה שהסטרייפס בכל זאת הצליחו, פעם אחר פעם, לגרום למאזינים לקבל את זה בתור ההווה של קו הזמן המדומיין של הלהקה, מוכיחה שיש משהו במבנים הפשטניים שבהם הם המשיכו להלחין שפשוט עובד.

למרות זאת, הסטרייפס היו עם הרגליים על הקרקע. חזק חזק. וזה בעיקר מה שקישר ביניהם לבין עוד להקות שפרצו בערך באותו הזמן - הסטרוקס, פרנץ פרדיננד, וכו'. רק שהסטרייפס היו מוזרים יותר מכל אלה ולכן ההישג בכך שגם הם נשארו ארציים כל כך מרשים הרבה יותר. הנוסחה הסטרייפסית - גיטרה, תופים, בלוז ולכלוך - הועתקה על ידי אינספור להקות מאז, שחלקן, כמו הבלאק קיז, הצליחו גם לפרש אותה בצורה מעניינת. והסטרייפס? להם היה קאנון אלילים משלהם: העבודה של ג'ק וייט עם זמרת הרוקאבילי הקשישה וונדה ג'קסון מזכירה את הגילוי המחודש של דבנדרה בנהארט את זמרת הפולק ואשטי בוניאן (שהוציאה אלבום בהפקתו ב-2005, "Lookaftering"), למשל. אולי זה תרם לכך שבסופו של דבר, אף אחד לא באמת הצליח להעתיק את הסאונד המוזר שלהם. פאו פה פה פה פאו פאו פהההה.

דגל אדום: להקה יומרנית ומנותקת

הבעיה של הוייט סטרייפס היא דווקא בסירוב שלהם לשחק כמו כל להקה אחרת. זה אמנם גם הייחוד שלהם, בלי ספק, אבל זה גם מה שהפך אותם למעצבנים. אם אתה עושה אמנות, אין בעיה שתכריז על עצמך כאמן, זה נכון. וזה טוב אם אתה חושב על המקום שלך בהקשר הרחב של אמנות בכלל. אבל ג'ק וייט, איש יהיר שכבר השווה את עצמו פעם בראיון למיכלאנג'לו, קצת שכח, במיוחד בשנים האחרונות, שיש לו גם מאזינים, ובמקום זאת הלך לצלול בעולם הגחמות הפרטיות שלו.

אכן, משהו במוזיקה של הוייט סטרייפס תמיד היה מעט קפריזי. התיפוף של מג וייט קיבל שבחים על הפרימיטיביות המודעת לעצמה שלו, אבל יש בזה גם משהו קצת עצל וקצת מפונק. יותר מדי דאחקות נשתלו באלבומים. כל מיני שירים במקהלות ושירים מעצבנים ורפטטיביים של חמישים שניות. לעיתים יותר ויותר קרובות נשמע כאילו הם משתעממים מהמוזיקה של עצמם וכמו ילד כועס, מחפשים מה עוד אפשר לשבור כדי לייצר קצת עניין. ג'ק וייט - בעיקר ככותב טקסטים - הלך יותר ויותר לאופציה של הניתוק. נהיה יותר ויותר קשה להתחבר למוזיקה של הסטרייפס. האידיוסינקרטיות הפכה לעול.

הוייט סטרייפס צמחו כלהקת אנדרגראונד בדטרויט, לצד עוד להקת גאראז'-בלוז מלוכלכת (ורועשת בהרבה ונפלאה בהרבה) - The Dirtbombs. רק שלשום, ב-1 בפברואר, הם שחררו את האלבום החדש שלהם, "Party Store" לאמני דטרויט טכנו שונים. זה רעיון נפלא ומופרך והאלבום בהתאם, הצדעה יפה מקצה אחד של סצינת המוזיקה בעיר לקצה השני. הוייט סטרייפס היו כל כך מעוגנים בתוך העולם החצי-דמיוני שלהם שעצוב לומר שהם לעולם לא היו מסוגלים לעשות צעד כל כך מקומי ואמיץ. הפירוק שלהם, שלוש שנים אחרי שבאמת שמענו מהם לאחרונה (הופעות אצל קונאן זה לא נחשב), שבמהלכן ג'ק וייט היה עסוק עם מיליון פרויקטי צד - הוא פשוט, קצת עצוב להודות, רגע לא חשוב במיוחד.