שבעים פנים • החדשים של Destroyer ו-Iron & Wine

Destroyer - Kaputt

חווינו בשנים האחרונות הרבה מאד גלי נוסטלגיה מוזיקליים קצרי-טווח. שנות החמישים עשו את קאמבק בהילוך מהיר באמצע שנות האלפיים, כשגל של גאראז' רוק מחודש ורוקאבילי התפרץ בעקבות הסצנה הדחוסה של להקות כמו בלאק ליפס וקינג קהאן על הרכביו השונים. גריזלי בר ו-MGMT פיתחו את מה שאנימל קולקטיב רק רמזו אליו ופתחו את הדלת לפופ סיקסטיז נוסח הביץ' בויז (להקה ש-Apples in Stereo מנסים להחיות כבר איזה עשרים שנה). מי שיודע לספור חייב היה להבין שאין מנוס עכשיו מלהסתכל בעיניים לכמה טרנדים מושמצים מהסבנטיז. זה מתחיל מקניה ווסט שמשוחח באלבום האחרון שלו עם הפרוג-רוק, וכעת Destroyer - לצורך העניין, דן בחאר, מוזיקאי אינדי ותיק מקנדה, חבר הניו פורנוגרפס - מוציא את "Kaputt", אלבום חדש שמתכתב עם, ובכן, הסופט-רוק, המושמץ בצדק.

כן, ניתן היה לגזור חלק גדול מהמרכיבים המוזיקליים כאן, להעתיק אותם לאלבום של פליטווד מאק וזה היה מסתדר. יש פה סינטיסייזרים אווריריים, לופי MIDI, המון המון סקסופונים ואווירה כללית של רומנטיקה בארוקית, אולמות ריקודים ותסרוקות מביכות. אחרי "Trouble in Dream" ו-"Destroyer's Rubies" המעולים ועתירי הגיטרות, פה כמעט ולא רואים מגבר. על פניו נדמה שהוא עובד עם חומרי גלם איומים. הקטע הוא שיתכן ו-"Kaputt" הוא האלבום הכי טוב שלו עד כה.

הדוכס הלבן החדש

ההגעה של בחאר למרחבים המוזיקליים האלה היא לא פרפאזה אירונית מתוכננת, אלא אבולוציה מוזיקלית הגיונית. מפת ההשפעות שלו תמיד הסתובבה מאוד באזור של שנות השבעים. לפני שסיגל לעצמו את השירה הקרירה-מדקלמת-מתפייטת שבה הוא דובק עכשיו, הוא שר בקול תיאטרלי מלודרמטי מוזר שהושווה רבות לזה של דייויד בואי. בחאר, שכנראה אוהב (או לפחות ממש אהב פעם) קוקאין מקליט את האלבום הזה מהדאון של היום שאחרי. הכל כמו משתקף מבעד לזכוכית, הכל קר למגע. מקצבי הפרוטו-דיסקו מרגישים מיושנים ועתידניים בו זמנית - "Song for America" המעולה נשמע קצת כמו הפסקול של "בלייד ראנר" (שהלחין ואנגליס) וקצת כמו מה שקורה כשלוחצים על מקש ה"דמו" באורגנית קאסיו. זה כבר לא הכיף האקסצנטרי של "City of Daughters" (שבו התחיל לשחק עם מקצבי MIDI) וגם לא הרוקנ'רול הישיר של "Trouble in Dream". בחאר כאן מנותק, מנוכר (עטיפות השחור-לבן של האלבום ושל שני האי-פי שקדמו לו, "Bay of Pigs" ו-"Archer on the Beach" הולמות כאן מאד), מהורהר ונוסטלגי.

האזנה לא מאומצת ל-"Kaputt" תגרום לו לעבור ליד האוזן. זהו אלבום עדין מאד, שעובד הכי טוב בווליום נמוך. דרושה מידה מסוימת של ריכוז על מנת להפנים אותו כחוויה מסויטת, פנטזמגורית. בחאר מצליח להשמע כאן בו זמנית כמו לאבר בוי בג'קט לבן וגם כגופה חנוטה בתכריכים. עכשיו מספיק להזכר שפטריק בייטמן, הגיבור של "אמריקן פסיכו" הכי אהב סופט-רוק בשביל להשלים את התמונה.

Iron & Wine - Kiss Each Other Clean

גם סם בים - שהוא בעצם Iron & Wine - חוזר באלבום שלו לשנות השבעים. רק שבמקרה שלו הוא מתקדם עשור: המוזיקה של איירון אנד ויין הייתה נעוצה במשך תקופה ארוכה במינימליזם פולקי-אקוסטי, כשרק באלבום האחרון שלו, "The Shepherd's Dog" הוא העז להתקדם (לאחר כמה גישושים במסגרת שיתוף פעולה עם קלקסיקו) לסאונד של להקה מלאה. זה התקבל היטב: התוצאה הייתה גרסה פחות קריפטית ומנותקת למעבר שעשה וויל אולדהם - בתור בוני "פרינס" בילי - כשעבר לסאונד של להקה (מעבר שמוצג בצורה הברורה ביותר ב-"Bonnie Prince Billy Sings Greatest Palace Music", בהם הוא מבצע עם הרכב חשמלי שירים שהקליט בשנותיו הראשונות, עוד תחת הכינוי Palace, בגרסאות לו-פיי).

"Kiss Each Other Clean" תפס אותי בהפתעה גמורה. בלי שום סיבה מוגדרת, ציפיתי שלאיירון אנד ויין כבר יגמר הסוס, מה גם שלמי כבר יש כוח לכל הפסטורליות-אמריקנה הזאת. אבל מה לעשות שבאלבום הזה יש כמה מהשירים הכי טובים שהבחור המזוקן הזה כתב בחיים. בניגוד לפולק המוקפד והמדויק שאיירון אנד ויין הקליט בתחילתו דרכו, כאן יש אווירה יותר קלילה ורפויה. באס הפ'אנק השמנוני שפותח את "Me and Lazarus" מרגיש כאילו הושאל מ-"Blues for Allah" של הגרייטפול דד, כלי הנשיפה של "Big Burned Hand" נשמעים קצת כמו סטיבי וונדר של "Journey Through the Life of Plants". בקיצור, אשכרה הדברים הטובים מהסבנטיז. "Your Fake Name Is Good Enough For Me" נמרח על פני שבע דקות - פרק זמן שלאורכו אי אפשר היה עד עכשיו באמת לסבול שיר של איירון אנד ויין, מה שמוכיח שהרעיון הכי טוב שעבר לו בראש בשנים האחרונות היה להתחבר למגבר.