נאום המלך • איך האלבום החדש של ה-Decemberists?

כבר כמה שנים שה-Decemberists הם לא הלהקה שהם היו פעם. וצריך לזכור שפעם הם היו להקה שגם אם לא בהכרח הכי אהבת, היית צריך להודות שיש בקיום שלהם משהו מבריק. בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, ובמיוחד בשני הראשונים, "Castaways and Cut-outs" ו-"Her Majesty, the Decemberists" הם היו להקת אינדי-פולק-רוק שסירבה סירוב עיקש לקחת חלק בקיום האנושי. הם היו החנונים ממגמת היסטוריה מורחב. הם יצרו - בין אם ברצון או לא - את התחושה שהם חווים רגשות ברמה קיצונית כל כך שהם חייבים ללכת למקום פסאודו-אגדי, מרוחק, להסתתר מאחורי טקסטים שתובלו באופן מלאכותי מעט במילים ארכאיות שנשלפו בעדינות מתזאורוס כזה או אחר. הגיבורים בשירים של הדסמבריסטס היו יכולים להיות סתם דחויים, או שבורי לב, או מבולבלים, אבל הם חייבים משום מה גם להיות מנקי ארובות, חיילים בלגיון הזרים, מלכות ופיראטים, כאילו כל מחזות הזמר של גילברט וסאליבן נשפכו פתאום לבמה אחת.

העניין הוא שלהקים להקת רוקנ'רול, להקליט אלבומים ולהופיע ברחבי העולם הוא מעשה מגניב מעט, משהו שחנונים ממגמת היסטוריה מורחב לא בדיוק אמורים לעשות - הדבר הכופה את השאלה הלא נעימה אם הדסמבריסטס לא רודפים את תדמית דחויי ועלובי העולם הזה ("Castaways and Cut-outs", ממש כך), בעוד שבעצם התדמית הזו אמורה לרדוף את הנושאים אותה. למזלם, לדסמבריסטס היו שירים, שירים מרגשים ושירים מצוינים שהפכו את השאלה הזאת אם לא לבלתי רלוונטית, אז לפחות ללא מעניינת במיוחד.

אלבומי קונספט הם השטן

"Picaresque", האלבום השלישי שלהם הביא להם הצלחה מסחרית, בין השאר בחסות הסינגל "Sixteen Military Wives", אבל גם הוריד את הספינה שהיא הדסמבריסטס (במקרה דנן, ככל הנראה מדובר בפריגטה) ממסלולה הנכון. כמו הרבה אמנים בעלי חזון ייחודי שזוכים במפתיע לאהבת הקהל מעל למצופה, הדסמבריסטס כנראה הרגישו צורך ללכת לחפש את עצמם במחוזות מוזרים אף יותר. "The Crane Wive" ו-"The Hazards of Love" שבאו בעקבות החיפוש הזה היו, בהתאמה, אסון קטן ואסון מוחלט, שהלכו לכל הכיוונים המוזיקליים הלא נכונים: פולק יבבני, פרוג יומרני, גיטרות מטאל, וזה עוד באריזה המביכה של "אלבום קונספט".

עכשיו מגיע "The King Is Dead", האלבום שישי שלהם. לא צריך אפילו לסיים האזנה מלאה שלו בשביל להבין שאמרסון, לייק ופאלמר נשלחו לגלות, ובמפתיע, גילברט וסאליבן גורשו יחד איתם. "The King Is Dead" חוזר, מוזיקלית, פחות או יותר למה שהדסמבריסטס נועדו לעשות מלכתחילה, רק עם קצת יותר בטחון עצמי והבומבסטיות הנלווית. חוץ משתי בלדות מינוריות, ולא כל כך מעניינות ("January Hymn" ו-"June Hymn"), רוב הזמן הדסמבריסטס נמצאים כאן בהילוך גבוה מאד, עושים יותר כיף מהרגיל ונוכחותו של גיטריסט R.E.M, פיטר באק, מעוררת פחות אסוציאציות ללהקת האם שלו ויותר לעבודה שלו עם מוזיקאים כמו Uncle Tupelo (הלהקה ממנה קמו מאוחר יותר Wilco) וכן וורן זבון המנוח.

הויתור התמאטי על מיתולוגיות שונות מאפשר לדסמבריסטס להקליט, עם "The King Is Dead" את האלבום האמריקני ביותר שלהם עד כה. זהו אלבום פולק-רוק גדול ודרמטי, גם אם קצת גנרי, שחייב הרבה, במפתיע, לאמנים שאף פעם לא הסתמנו כהשפעות - יש כאן, למשל, הרבה מאד דילן (במיוחד העבודה שלו עם The Band), בעוד ש-"Calamity Song" שולף משום מקום את ספרינגסטין ו-"Down By the Water" הוא הצצה למציאות אלטרנטיבית בה ניל יאנג נולד עם קול טנור זך. למרות שאין כאן אף אהובת ספן בוכיה או רוח רפאים שאין לה מנוח, האלבום השישי של הדסמבריסטס עדיין מאד-מאד "הם", ומגלה עליהם עובדה מפתיעה: התכונה שהייתה אמורה להבדיל אותם משאר הלהקות כבר מזמן הפסיקה לשמש אפילו כגלגלי עזר, ותיפקדה יותר על תקן משקל עודף. בתור להקה שבמשך שני אלבומים פרפרה פרפורי גסיסה, העמדה החדשה, הרזה והפשוטה, שממנה הם יוצרים, נראית כמבטיחה להם אורך חיים משמעותי.