אלבום מהנה לכאורה שלעולם לא אאזין לו שוב

הסופר האמריקאי המנוח דיוויד פוסטר וואלאס כתב פעם מאמר מבריק, "A Supposedly Fun Thing I'll Never Do Again" (התפרסם גם בתור "Shipping Out"). במעט יותר מעשרים עמודים הוא מתאר את חוויותיו משבוע של שיט תענוגות על ספינת פאר יוקרתית, עליה הוא משתעמם עד אימה ומרגיש מרוקן עד כדי כך שאת היממה האחרונה הוא מבלה מרותק למיטה, כדבריו, מתחמק מכך שיפנקו אותו למוות. "הכניסה המחודשת לעולם היבשה של הלחצים והדרישות... הייתה הרבה פחות גרועה משבוע של כלום מוחלט".

חזרתי לטקסט הזה של וואלאס בעקבות "Apollo Kids", האלבום הסולו השביעי של גוסטפייס קילה, אחד מהחברים המייסדים של הוו-טאנג קלאן. חשוב לומר על הוו-טאנג קלאן: מדובר בהרכב ההיפ הופ הטוב ביותר בהיסטוריה הכבר-לא-קצרה של הז'אנר הזה. עברו כמעט 18 שנה מאז שיצא אלבום הבכורה שלהם, "Enter the Wu-Tang: 36 Chambers", ואלבומים מעטים מאד הצליחו בכלל להתקרב ללהיות מוזכרים איתו באותו המשפט. זהו "ענבי זעם" של ההיפ הופ - קודר, מתוח, אנושי, עם המבט מיושר לפני האפוקליפסה האישית. ולא פחות מכך - גם האלבומים הבאים של הוו-טאנג, כולל תינוק המריבה שהיה "Eight Diagrams", האלבום האחרון שלהם, היו כולם יצירות עמוקות, מורכבות ומבריקות, מהסוג שנולד רק מקולקטיב נדיר שכל חבריו מפרים אחד את השני.

הכל נשאר במשפחה

על משקל השם של הוו-טאנג קלאן אפשר לסחוב גם כמה פילים ואולי אפילו שלושה צבים שמחזיקים את העולם ובטח שלל קריירות. עכשיו, אני בטח שלא אטען שלא היו ריליסי סולו טובים מחברי ההרכב. חלקם היו מעולים - "Liquid Swords" המדהים של GZA, אלבומי הסולו של אול' דירטי בסטארד (על אף שמבחינה סגנונית אלו היו המרוחקים ביותר מהפעילות של הקלאן), "Only Built for Cuban Linx" של רייקוון. עם זאת, חלק גדול ממה שהם עשו מאז לא היה מרשים, בטח לא ברמה של הוו-טאנג קלאן.

גוסטפייס קילה הוא בחור נחמד בסך הכל (חוץ מהקטע ששם הבמה שלו כנראה אומר "הבחור הזה שרוצח אנשים לבנים", שזה אולי סביר בתור אפליה מתקנת אבל בכל זאת קצת לא נעים), אבל אין לו את הפלואו המושלם של GZA ואין לו את מוח התסריטאי של רייקוון. הוא ראפר טוב. יש לו טקסטים מוצלחים, חלק מהרגעים הטובים ביותר של הוו-טאנג הם שלו. אבל האמת היא שבתור אמן סולו הוא מעולם לא הוציא אלבום משמעותי, לא כתב משהו שבאמת מתבלט והאלבום האחרון שלו - "Ghostdini: Wizard of Poetry in Emerald City" (אולי השם הכי גרוע לאלבום שנתקלתי בו אי פעם), שבו הוא צלל עמוק לתוך אר-אנד-בי סליזי - היה פשוט אסון מוחלט.

אפולו אנפלואו

"Apollo Kids" הוא אסופה של 12 שירים סבירים לגמרי, חסרי ייחוד לחלוטין. אין לי שום בעיה לשמוע את האלבום הזה מתחילתו ועד סופו. הוא אלבום מהנה. לכאורה. הראפ טוב, הביטים טובים, גם אם הם חיקוי חיוור לביטים של RZA, המפיק האלוהי של הוו-טאנג, שנבצר מכאן (כן נמצאים: קילה פריסט, GZA, רייקוון, רדמן, מת'וד מן, קאפאדונה, יו-גאד - בקיצור, כמעט כולם). "Starkology", נגיד, היה יכול לעבור בתור בי-סייד של הוו-טאנג קלאן, גם "Ghetto". אבל זה בדיוק העניין. רק בי-סייד, רק חיקוי זול.

האמת היא שהחברות במותג עצום כמו הוו-טאנג קלאן הפכה את חבריו למפונקים. הם כולם מוזיקאים מוכשרים מאד, שיודעים, במצבם הנוכחי, בעיקר להתארח. זוהי חוויה בורגנית: כשאתה בא לבקר חבר, אתה מתלבש יפה ומקפיד לא לריב. זוהי קלישאה על בורגנות: בבית הכל רקוב. הוו-טאנג קלאן הפכו ממלך עכברוש של השכונות הקשות ביותר בניו יורק לספינת תענוגות שמסתמכת יותר מדי על הקפטן המפונק שלה (שעדיין מפיק ביטים נפלאים אבל ההרפתקאות שלו כראפר זניחות למדי), ויושביה מסתפקים בלשחק בגבולות הצרים שלה ולא מוציאים את הראש החוצה (ואם כן, כמו במקרה של "Ghostdini", זה מתגלה כטעות איומה). וזה עצוב, כי בסופו של דבר מסתבר שההליכה העיוורת הזאת אחרי מותג הוו-טאנג, שפעם היו מילה נרדפת להיפהופ הכי טוב שבלינג יכול לקנות, עשתה לחברים שבו חיים קלים מדי. וזה עצוב להבין שאין סיבה לשמוע אלבום רק כי הוא של מישהו שגם חבר בוו-טאנג קלאן. שוב, "Apollo Kids" הוא לא אלבום רע. אבל הוא מביך אם חושבים על כך שהוא הוקלט על ידי מישהו שהשתתף ב"Enter the Wu-Tang" ובכל מה שבא אחריו. אני אפילו לא חושב ש-"Apollo Kids" הוא אלבום טוב. אני מקסימום חושב שאני חושב ש-"Apollo Kids" הוא אלבום טוב. זהו אלבום מהנה. לכאורה. ואני לעולם לא אקשיב לו שוב.