ויתור התזמורת • על הפסקול של "טרון: המורשת"

על פניו, יש הרבה הגיון בזיווג בין "טרון: המורשת", סרט ההמשך למד"ב-ילדים-הרפתקאות הקאלטי משנות השמונים, לבין דאפט פאנק כאחראים על הפסקול. אבל המבט הזה שקרי. כש"טרון" המקורי יצא - ב-1982 - האפקטים שלו לא היו מצועצעים וקאמפיים כפי שהם נראים היום, אלא היו בפסגת הטכנולוגיה. כדי להבין את גודל הפער בינו לבין מה שהיה מקובל באותה תקופה, אבהיר: האקדמיה לקולנוע (הגוף האחראי על האוסקר) סירב להעמיד אותם לפרס על האפקטים המיוחדים הטובים ביותר, כיוון שהשימוש במחשבים נתפס באותה תקופה כרמאות. כן, עד כדי כך.

ההקשר לדאפט פאנק, אם כך, נובע דווקא בזכות הזיקה הקאמפית שלהם לטכנולוגיה. נכון שאפשר להעביר קו מטאפורי יותר,ולכתוב משהו כמו - הצמד האלקטרוני המדהים הזה אמנם, כמו "טרון", היה בחזית הטכנולוגית-מוזיקלית עם "Homework" ו-"Discovery" המרהיבים, אבל בחלוף כמעט עשר שנים מאז (בואו לא נדבר על "Human After All" מ-2005), גם ההגחה המחודשת שלהם היא בעיקר החייאה של פרנצ'ייז שבילדות היה גורם לעיניים שלך להפתח רחב-רחב. וזה יהיה נכון לגמרי. אבל בואו נודה בזה, למפיקים של דיסני אין חוש הומור. הם לא רוצים לעשות מטא. הם הביאו את דאפט פאנק כי הם מרגישים כמו מדע בדיוני מהאייטיז המוקדמים, וכי המסכות שלהם מזכירות, אולי אפילו אסוציאטיבית, את החליפה המשונה של פלין (ג'ף ברידג'ס), גיבור הסרט הראשון.

ג'ון וויליאמס התקשר

אבל בדיוק כמו שהאפקטים של "טרון: המורשת" נראים כמו הדבר הכי הוליוודי ומעודכן ומסחרר שהמחשבים הכי יקרים רק יכלו להפיק, ורחוקים לגמרי ממה שהלך בסרט הראשון (טוב, באופן די הגיוני), כך גם דאפט פאנק נכנעים לפומפוזיות באלבום הפסקול. להבדיל מהאלבומים הקודמים שלהם, הפסקול של "טרון: המורשת" הוקלט עם תזמורת בת 85 משתתפים. הוא גם - איך להגיד את זה - צריך פשוט להגיד את זה - לא נשמע כמו אלבום של דאפט פאנק. בשום צורה.

הבשורה המרה היא שבמקרה של הפסקול הזה, כל שם של מלחין הוליוודי היה יכול להיות מודבק אליו ואף אחד לא היה שם לב להבדל. יש כאן 22 קטעים, רק חצי מהם עוברים את גבול שתי הדקות, והרוב מורכב שם מתרועות דרמטיות ואקורדים מנופחים ומלאי פאתוס - בקיצור, פסקול סימפוני הוליוודי טיפוסי, שכל דבר בו מכין לאיזו צעדה אל עבר הגורל הבלתי נמנע, לאיזשהו קרב גדול ודרמטי וחשוב, והמרחק ממנו לבין האלבומים הקודמים של דאפט פאנק ולכל מה שהם מייצגים הוא כמו המרחק מפריז ללוס אנג'לס.

זה לא שהמוזיקה רעה. אני מניח שיש אנשים שנהנים לשמוע אלבומים כאלה, וזה שהם אנשים שבטח גם יש להם אוסף חרבות לא הופך את החיבה שלהם למוזיקה כזאת להרבה פחות ראויה. יותר מכך, אני בטוח שהיא משתלבת מצוין בסרט. העניין הוא שלהדביק עליו את השם דאפט פאנק גובל בתרמית. אם כבר, היו כותבים שהוא הולחן בידי גאי-מנואל דה הומם-קריסטו וטומס בנגלטר, ולכתוב בסוגריים: חברי הצמד דאפט פאנק. זה היה הוגן. ברמה הצרכנית נטו, השיווק של הפסקול כאלבום של דאפט פאנק מעורר ציפיה לאלבום של דאפט פאנק, אחד שמתאים לכרונולוגיה שלהם, ברגעים הטובים והרעים שלה כאחד. הפסקול הזה פשוט לא קשור לכלום.

יש בו ויתור מוחלט על השובבות הצרפתית שלהם, על הרטרו-פוטוריזם המשונה. ולטובת מה? לטובת פסקול הוליוודי גנרי לחלוטין. אם היה מדובר בכל אחד אחר הייתי סתם שם אותו בצד. המוזיקה לא גרועה, היא לא מעצבנת, אבל לראשונה מזה הרבה מאד זמן - אני מרגיש שאלבום כלשהו רימה אותי. אם זו הייתה הכוונה שלהם, להתל בכולם, הייתי אומר ניחא, לפחות התעלול עבד. אבל גם להם, כמו למפיקים של דיסני, אין חוש מטא עד כדי כך מפותח.