ניתנת לעצירה • על האלבום החדש של פאף דדי

פאף דדי, כלומר פי דידי, כלומר דידי, כלומר דידי-דירטי מאני. כלומר עוד אלבום, והפעם לאלבום הזה קוראים "Last Train to Paris". ולמה אמור להיות לי אכפת, בעצם? ובכן - דדי הצליח איכשהו להשאר שחקן פחות או יותר מאז'ורי בסצינת ההיפ הופ. יתכן שכל העניין הזה רוכב פשוט על העובדה שהוא הפיק את פאקינג "Ready to Die" המיתולוגי של נוטוריוס ב.י.ג. מצד אחד, אף אחד לא הקניט את יעקב שבתאי על כך שהוא כתב רק שני רומנים. מצד שני, שבתאי מת ולא התחיל לקרוא לעצמו "יוד שבתי" ואז "יידי" ואז "שבתי" ולכתוב מלא ספרים גרועים על הדרך.

האלבום החדש מבטיח כל מיני שינויים, שאולי ירגשו את מי שעדיין רואה בפאף דדי אמן רלוונטי (יש כאלה? נראה לי די הגיוני שכל מיני ערסים בגיל תיכון עדיין יתלהבו ממנו, מצד שני, הם בטח עברו לטרנדים חדשים). הדבר היחידי פה שבאמת שווה דיון הוא העובדה שמדובר למעשה באלבום שהקליט ההרכב החדש שלו, שהוא בעצם ה"דירטי מאני" הזה, וכולל את הזמרות דון ריצ'ארדס וקלינה הרפר. השתיים לא מביאות לשולחן שום דבר מעניין במיוחד. הן אומנם לא שרמוטות בלתי נסבלות נוסח פרגי, אבל הן גם לא בדיוק זמרות מעניינות או יצירתיות. יש פה גם קונספט, משהו עמום כזה עם דמות של גבר, שאותה מגלם דידי, והוא נוסע לפריז, והוא פוגש את אשת חלומותיו, ואז משהו קורה, ו, אני לא יודע, זה לא באמת מעניין, וזה לא נחוץ, וזה לא קשור לאלבום ולמה כולם פתאום צריכים להיות מתוחכמים ומי צריך את גרסת ההיפ הופ ל"לפני השקיעה"? איפה הימים בהם גנגסטאז היו גנגסטאז?

זמרי אר-אנד-בי: בבקשה לכו מפה

אז דידי: יחסית למישהו עם אגו די עצום, שגם עבד על האלבום הזה איזה שלוש שנים, יש כאן בעיקר המון אורחים, ודידי עצמו לא עושה יותר מדי עבודת ראפ. האמת, דווקא כשהוא ניגש למיקרופון ומחליט לתת את מה שיש לו - זה יוצא בסדר. נגיד, אי אפשר לקרוא בשום צורה ל"Someone to Love Me" שיר מעניין. הוא לא. הוא ראפ מהסוג שהיו עושים במקרה הטוב לפני עשר שנים. הביט שלו חופר (בכלל, בעיה נפוצה באלבום. אפילו הביט שסוויז ביטס מביא לכאן אוכל ת'ראש), המילמולים המיותרים של דידי בין הבתים ("קאם און, קאם און" וכל מיני שטויות כאלה) וקולות רקע מעצבנים - בקיצור, המון חסרונות. אבל הבתים עצמם - נו, זה בסדר כזה, זה בטח יותר טוב מהראפ שעולה אסוציאטיבית לראש כשחושבים על דידי בתור ראפר.

הרגעים הרעים של האלבום הם כשהוא הולך לצד של האר-אנד-בי. אשר וכריס בראון, נגיד, דופקים כאן הופעות אורח בלתי נסבלות לחלוטין. השיר של אשר כל כך רע שעד היום לא הצלחתי לשמוע אותו עד הסוף. אני מעביר אותו במשהו שגובל בעווית כאב. הרגעים היותר טובים, הם, כאמור, הקטעים היותר ראפיים. זה עדיין לא טוב-טוב, לא בשנה שבה יש אלבומים חדשים של קניה ווסט ושל ביג בוי ושל סטרונג ארמ סטדי ושל דאס רייסיסט ושל ליל' ויין ושכל אחד יבחר את מה שהוא אוהב - אבל בתוך הקוסמוס של האלבום, זה בצד הטוב שלו.

אבל. וזה אבל גדול. דדי פשוט התעקש לעשות כאן אלבום הרבה יותר גדול משהוא היה חייב וצריך. יש פה כל כך הרבה שירים וכל כך הרבה אורחים ואף רגע אחד באמת מבריק. האלבום הזה מרגיש כמו נסיעה מהירה על אלנבי: הרבה מאד אורות, אף אטרקציה אמיתית. הרגעים הראפיים נהרסים בשימוש לא יצירתי באוטוטיון, בבתי אר-אנד-בי "מרגשים". זו אולי הרכבת האחרונה לפריז, אבל לדדי לא הייתה מזיקה קצת קלאסה אירופית, קצת עידון.