ים הסימפולים שמסביב
המוזיקה של גירל טוק חסרת פנים וחסרת צורה, רצף מבלבל של סימפולי פופ. זה אולי מעניין בתור להטוט, אבל כשזה כבר האלבום הרביעי שעובד על אותו גימיק, עדיף לשמוע בערך כל דבר אחר
אחת לכמה זמן מכרים מזמינים אותי לאיזשהו ערב קבוע של חידון מוזיקה שמתקיים באחד הברים בעיר. אני אף פעם לא הולך - לא רק כי אני עצלן, אלא כי התעייפתי מהתחרות הזאת של מי יודע יותר על מוזיקה. יש בזה משהו מאד גיקי ומעייף בעיני, השקעתי בזה בערך את כל שנות התיכון שלי - די. אני בוחר לעצור לפני שאהפוך לג'ק בלאק או לבחור השני ב"נאמנות גבוהה", סרט שכל האנשים שהוא עוסק בהם ראו. פעמיים.
המוזיקה של Girl Talk מעייפת אותי בדיוק מהסיבה הזאת. אני יודע להעריך סימפול טוב, כמובן, בין אם הוא איזוטרי ובין אם הוא הבאס של "סופרפליי" שמקבל פתאום טוויסט מקורי, מונח בהקשר חדש וזוכה לחיים מחודשים, לא שהוא צריך את זה או משהו. אבל כבר במשך ארבעה אלבומים גרג מייקל גיליס, הוא גירל טוק, משחזר את אותו הטריק: הוא גוזר ממש ממש הרבה סימפולים, מניח אותם אחד אחרי השני או על השני וקורא לזה יום. וקורא לזה אלבום.
החוג לתולדות המוזיקה
בניגוד להרבה אמני קאט-אנד-פייסט אחרים, גירל טוק לא מתעלל בדגימות כמעט בכלל. לקטעים החדשים הם מוכנסים as-is, הם בדרך כלל מגיעים משירים יחסים מוכרים או לפחות אפשריים לזיהוי, או מתחום האינדי או מתחום ההיפ-הופ המיינסטרימי (נגיד, הוא עף על לודאקריס). לכן, החוויה העיקרית בעת ההאזנה לגירל טוק - כל אלבום של גירל טוק, כי אין ביניהם התפתחות סגנונית. הם רק עוד ועוד מקרי מבחן של אותו הרעיון - היא של "היי! אני מכיר את זה!". אומברטו אקו קרא לזה חדוות הזיהוי, כשהסביר למה הצופה נהנה מסרטים נוסחתיים (אקו כתב על סרטי ג'יימס בונד). המוזיקה של גירל טוק הוא נוסחתית לחלוטין ובו בעת עוסקת במוזיקה נוסחתית. כך שיש בה ערך מטא בלתי מבוטל: זוהי מוזיקה שהיא בכוונה חסרת פנים לחלוטין - מרוב שהיא מרובת פנים, מעין פרודיה על זפזופ תחנות ברדיו. הוא אף פעם לא חורג משניים-שלושה סימפולים בו זמנית, כדי שהם ישארו קלים וצלולים. גירל טוק נמנע מכל יסוד של כאוס ביצירה שלו. יש טירוף מסוים בקצב החלפת הקטעים, אבל הם שם, כדי שהמאזין יוכל בכל עת להנות מזה שהידע המוזיקלי שלו חופף לפחות במידה מסוימת לזה של גירל טוק, שמסמן את עצמו כאנציקלופדיית פופ מושלמת.
והתוצאה שמיעה. כל כך שמיעה שזה בלתי נסבל. "All Day", בדיוק כמו כל קודמיו, מחליק לתוך האוזן בצורה כל כך משומנת שזה מזכיר אונס תחת השפעת GBH. מעין פופ אולטימטיבי, עם כל התכונות הקלישאתיות: הכי נגיש, הכי משעמם, נשכח אחרי שניה. רגע אחד אני מהנהן כי זיהיתי סימפול משיר שאני אוהב ("Liquid Swords" של GZA), רגע אחרי זה אני כבר לא זוכר מה שמעתי ובעיקר שאין לי מושג למה אני טורח.
את המוזיקה של גירל טוק מעניין לחוות - פעם אחת. לא מעניין להקשיב לזה. הבליל הזה הוא חומר למאמר אקדמי או שניים, למרות שגם שם כבר התקדמו מדיבורים כל כך בסיסיים וקלים לעיכול של פוסטמודרניזם. בסופו של דבר לא נוצר כאן אף קטע ראוי לתקלוט או להאזנה. נברנות תקליטים אובססיבית הייתה מאתגרת יותר בעידנים טרום-דיגיטליים; היום הידענות של גירל טוק מרשימה רק את מי לא פגש בחיים את גוגל. נכון, יש לו אוזן מוזיקלית מצוינת לזיהוי הרמוניות, וזה לא מעט, אבל זה עדיין לא הופך את "All Day" למשהו ראוי להאזנה. האתגר העומד היום בפני חובב מוזיקה אובססיבי הוא דווקא להמנע מגרגרנות, לשמוע פחות, לשמוע רק את המצוין. זה מה שדיג'יי טוב אמור לעשות היום. זלילת-הקאת המאשאפים של גירל טוק עושה לי יותר אסוציאציות של תחרות אכילת עוגות בעיירה קטנה ומגעילה בארה"ב, לא של מועדון איכותי.
