המלך במבט אירוני

אלביס מת ב-1977, שנת הפאנק. אם תנסו לחשוב עליו במנותק מהידע הכמעט אוטומטי שכולנו צברנו עליו, תגלו עד כמה מוזר הסיפור הזה. מי שזגזג בין חתרנות פוליטית ומינית ללהיות אליל בסיסי, כזה שמגיע מוכן עם הבית, כמו מדיח כלים, כזה שרק רוצה להיות דובי הצעצוע שלך - מסתגר בתוך גרייסלנד, אחוזת הענק, הממלכה שבנה לעצמו, כי זה סיוט לחיות כמלך בתוך דמוקרטיה. אם אתה מלך וכולם אומרים לך את זה אז בשלב מסוים אתה רוצה לממש את זה. ואז פורץ הפאנק ותובע לא רק את מות האלוהים אלא גם את המלכים על הגרדום. אי אפשר להיות מלך אירוני; אם הכתר הוא מתנה משמיים אז אי אפשר להרשות לעצמך לחיות. מלך יכול או לגרום לטרגדיה של אחרים או לחיות חיים טראגיים בעצמו.

קניה ווסט הוא מלך. יש שרואים בו את היורש המיידי של מייקל ג'קסון. גם הוא עצמו מתעסק עם ההשוואה הזאת לא מעט (כמו בסרט הקצר שלו, "Runaway"). אז כן, קניה ווסט מודע לזה שהוא מלך. בקליפ של "Power" שתי מלאכיות עומדות להניח לו כתר על הראש. על העטיפה של הסינגל הראש הכרות שלו, חבוש הכתר, שוכב על שולחן, כשהעיניים שלו מעוותות בזעקה קפואה. קניה ווסט יכול להיות מצחיק, יכול להיות לו הומור עצמי. כאדם, הוא דווקא מפגין כזה מדי פעם. אבל ברגע שהוא נזכר שהוא גם קניה ווסט האמן, קניה ווסט המלך - הוא הופך למשהו אחר. קניה ווסט הוא גם ברוס באנר וגם הענק הירוק, כל הזמן ובו זמנית. והוא כל כך חי בתוך הראש של עצמו, כל כך מנותק מהזמנים, כל כך לא אירוני בתקופה אירונית לחלוטין - שכואב לו. מבחינתו, אמן גדול חייב לחיות כל הזמן "חיים של אמן גדול". ויש דבר כזה, אמן גדול. פוסט-מודרניזם בטל ומבוטל במילון של קניה ווסט. זה דבר מדהים לעשות ב-2010. מועד לכשלון, אבל כמובן בגלל שזה קניה ווסט - שהוא גם מוזיקאי מוכשר בטירוף, גם אדם עם חשיפה תקשורתית מדהימה - אבל גם בגלל שפרויקט שנכשל בצורה גרנדיוזית, דווקא, באופן אירוני (חה!) - מהווה סוג של הצלחה, דווקא בזכות האנטי-ערכים האלה שווסט מתעקש לדחות על הסף.

להציל את גרייסלנד

אז קניה ווסט גם צריך לשבת שם למעלה על הכס וגם להיות הרבה יותר חשוף מכולנו, כי מתוך העמדה שהוא בחר לעצמו (לא בהכרח במודע), אין לו את הפריבילגיה של האירוניה. האירוניה, בעצם, מונעת ממך לעשות משהו שהוא באמת מביך. אתה לא יכול להיות נבוך לגמרי, אתה תמיד מוגן מהמסמרים בקרקעית. הוא מסתובב בעולם ולא מבין למה הוא לא מקבל את היחס שמגיע לו, כי הוא יודע שהוא אמן גדול, והעולם מתייחס אליו כאילו הוא אמן גדול, אז הוא לא יכול לטעון לאי הבנה של הכשרון שלו - רק לאי הבנה של איך צריך להתייחס לאמן. אבל שוב, בגלל שהוא כל כך רציני לגבי אמנות, ולגבי עצמו, ושוב לגבי אמנות, הוא לא יכול פשוט לצחוק על זה. זה כואב לו. והכאב הזה אינטנסיבי. הטרגדיה שלו אולי נראית לנו מוגזמת ומצוצה מהאצבע, אבל זה לא משנה את העובדה שבשבילו היא אמיתית לגמרי.

בגלל זה הוא חייב לחיות בגרייסלנד בתוך הראש של עצמו. את גרייסלנד שלו הוא בנה בחשבון הטוויטר המופרע שלו. הוא כל הזמן זועק שם לצדק, כי העולם החיצוני לא עובד לפי הכללים של קניה. הוא משחק איתו משחק אכזרי (העולם עם קניה), מקל וגזר: מצד אחד נותן לו לשחק במלך, אבל לא הופך אותו למלך באמת. לא ברמה שהוא מבטיח לו, לפחות. "No one man should have all that power," קניה אומר ב-"Power", הסינגל הראשון מהאלבום, אבל הוא מרשה לעצמו לחלוטין - גם אם לא מזמן הוא התנצל על כך - להתפרץ לבמה ולהגיד, לא, טיילור סוויפט לא צריכה לקבל את הפרס הזה. הפרס הזה מגיע לביונסה. קניה לא עשה את זה בגלל שביונסה היא שחורה והוא שחור, ולא בגלל שהיא אשתו של ג'יי-זי, ולא בגלל שהם פועלים בז'אנר דומה. הוא עשה את זה בגלל שהקליפ של ביונסה היה יותר טוב. הוא באמת התרעם על חוסר הצדק. הוא באמת רואה - ראה - בעצמו מישהו שיש לו את הזכות, שלא נאמר - את החובה - לעשות צדק, וסדר. כי הוא המלך, והוא מוכן לחלוטין לקבל גם את הצד הקשה של התפקיד. רק שהעולם לא באמת רוצה את קניה כמלך מחוקק, אלא רק כמישהו שיושב על הכס, חשוף בפני כולם, ועושה את הדברים המצחיקים שלו. כי המלך אולי לא מביט על עצמו במבט אירוני, אבל העם בהחלט כן - ואף אחד לא מעדכן אותו על כך. קניה ווסט גם מספיק חכם בשביל להבין את זה, אבל מצד שני, גם מאמין לחלוטין בצדקת דרכו, באיזושהי רומנטיקה בלתי אפשרית. וכאן הטרגדיה שלו מול כולם.

ב-"Power" קניה גם מסמפל את קינג קרימזון, וכאילו בהשראת הפרוג-רוק הזה, הז'אנר הכל כך לא אירוני, הכל כך נפוח והמשוכנע בצדקת דרכו, המלוקק, זה שהתעקש להקליט אלבומים עגולים - הוא מותח, נגיד, את "Runaway" ליותר מתשע דקות, עם קטע אינסטרומנטלי ארוך, הולך ודומם בסופו. "Blame Game", עם ג'ון לג'נד, הוא בלדת היפ-הופ כזאת, גברים-נשים, מהסוג שהייתם חושבים שהתיישן מתישהו עם טופאק, אבל איכשהו קניה, דווקא בגלל ההתעלמות המוחלטת שלו מהקשר וזמן ותקופה - גורם לזה לעבוד. בסבנטיז להקות פרוג חשבו שהדרך לאלבום המושלם - ואין ספק שרמת השאפתנות של קניה מזכירה דווקא אותן - היא בכישורים מוזיקליים טכניים ברמה הגבוהה ביותר והמון עבודת אולפן. הנסיונות האלה, כמובן, קרסו לתוך עצמם (ומתו פחות או יותר כשאלביס מת, ובדיוק כשהפאנק פרץ).

אני משוכנע שב-"My Beautiful Dark Twisted Fantasy", השם המוגזם לחלוטין של האלבום הזה (שבמקור היה אמור להקרא "Good Ass Job", אבל זה משהו שמתאים יותר לקניה הישן, לפני שהומלך), קניה ווסט התכוון ליצור את האלבום המושלם. זמן העבודה הארוך והמייגע, שתועד בטוויטר (שלמרות שהכתיבה הייתה כמובן מבולגנת ומשונה ומצחיקה, עדיין העבירה חוויה של אמן שעובד קשה מאד על מה שהוא רוצה לעשות). השירים השאפתניים, ההפקה המלוטשת, העגולה, המדויקת. הגיוון הרב להפתיע של האלבום הזה - אפילו אם רוב הזמן הוא נשאר בהילוך יחסית נמוך (השירים היותר אנרגטיים, כמו "Take One For the Team", שוחררו במקום זאת באינטרנט להורדה חינמית באתר של קניה, במסגרת מה שהוא קרא לו "G.O.O.D. Fridays"). אכן, האלבום הזה הוא פנטזיה אפלה, מעוותת ויפייפיה. היא פנטזיה של אמן שמדמיין את עצמו כגאון, על אף שהוא גאון באמת. היכולת של קניה להיות צודק וטועה כל כך בו זמנית הופכת אותו לקשה מאד להבנה ופיענוח. כמובן שהוא נכשל במשימה העליונה שלו, ליצור את האלבום המושלם. אי אפשר ליצור את האלבום המושלם, אבל זה אלבום ההיפ-הופ הטוב ביותר של השנה. הכתר הזה לא ישרוד על הראש היפה של קניה ווסט את פרק הזמן האינסופי שעליו הוא חולם, אבל ההיסטוריה לא זוכרת מלכים שהסירו את גוש הזהב הזה בשלב מסוים ואמרו, אוקיי, בסדר, זה מספיק. אני מוכן ללכת לדרכי עכשיו.

>>> חוגגים את האלבום החדש של קניה ווסט ב-nana10 תרבות