ויוה לה דיווה

אחד הנושאים הכי שחוקים בארץ (חוץ מ"המזרח התיכון – לאן?") הוא "כוכב נולד – טוב או רע?". לרוב, הדעה היא "רע". למרות כל הרצון הטוב להתחמק מעוד דיון שכזה, סיבוב ההופעות החדש של שירי מימון לא ממש מאפשר את ההתחמקות הזו – הוא כל כך מדגיש את הקיצוניות הטובה והקיצוניות הרעה של תופעת כוכב נולד, שאין ברירה אלא להתייחס להופעה הזו דרך שני הצדדים האלה:

הטוב

אמנם לוקח למימון איזה שניים-שלושה שירים להשתחרר, אבל היא פשוט פרפורמרית אדירה. מעבר לקול הווירטואוזי והטבעיות בה היא מתנועעת על הבמה, מימון יודעת לתקשר עם הקהל באופן שממצב אותה כדיווה: היא מספרת איך אמא שלה עדיין מחכה שהבת שלה תגבה קצת ומקשרת את זה לכך שהיא שלמה עם עצמה. הקהל נקרע מצחוק כשהיא מספרת על שורת הפדיחות שקרו לה בהופעה בפריז לא מזמן (היא שכחה את המילים וגם נתקע לה העקב בבמה). באופן כללי, מימון היא חיית במה והופעה אמיתית, מהנדירות שבאמת ברור שזה המקום הכי טבעי עבורן.

כצפוי, השירים של מימון נשמעים הרבה יותר טוב בהופעה חיה. אמנם אלבומה האחרון, "רגע לפני ש...", מפוצץ בלהיטים, אבל בגרסאות המוקלטות הם חסרים אנרגיות וחיות שנוכחים בהופעה, גם בבלדות שתופסות נפח קטן מאוד יחסית בהופעה. הלהקה המצוינת והלא ראוותנית מדי מאפשרת למימון באמת להשתחרר, ובעקבותיה גם הקהל, שלקראת סוף ההופעה כבר התעלם מהכיסאות והשולחנות שמילאו משום מה את מועדון התיאטרון. בהופעה מימון היא בטופ הישראלי מכל בחינה שהיא, ואין בכלל ספק שהיא "כוכבת". אבל מה זה בדיוק אומר, זה שהיא "כוכבת"?

הרע

זה אומר בעיקר העדפה קיצונית של צורה על פני תוכן. אולי זה נאיבי לצפות מזמרת כל כך פופולרית שתהיה יותר מזמרת ופרפורמרית מעולה, אבל למרות כל המילים הטובות שאפשר ורצוי לשפוך על מימון, גם באלבום ואפילו עוד יותר בהופעה יש איזה טעם לוואי של החמצה: הפער בין מה שמימון יכולה להיות לבין מה שהיא, פשוט גדול מדי, מורגש מדי. זה חלילה לא מעט להיות כוכבת פופ של ממש, ועוד כזו עם קול באמת יפה, אבל המעטפת המימונית כל כך נוצצת מכישרון ותשוקה לבמה, שפשוט לא מובן איך המוסיקה והביצועים שלה כל כך רחוקים מלהיות מעוררי חוויה כלשהיא. לא מובן? אולי בעצם זה כן מובן, כשנזכרים שמימון "נקטפה" מהר מאוד היישר אל תוך התעשייה. אולי מבחירה, אולי לא, זה לא באמת משנה – לפני שיוצאת מילה, לפני שמתבצעת תנועה, לפני שמושר תו, יש מיליון פילטרים שעוברת מימון ואף אחד מהם לא דואג לכך שהמוסיקה וההופעה שלה יהיו יותר משואו נוצץ שיעשה לכולם עוד כסף, אלא שירים עם הפקה ועיבודים שהם לא הדהוד של סול אמריקאי, ובעיקר עם אמירה אישית מעבר ל"טוב לי עם עצמי" או "היה לי קשה בת"א בהתחלה", שלא לדבר על אמירה חברתית.

לא במקרה, הרגע היחיד שהתקרב לעוצמתיות אמיתית והתעלה מעל למהוקצעות המייגעת, היה הביצוע ל"כשאת עצובה". מעבר לכך שמדובר בקידה ראויה של מימון למקורות תהילתה (בחצי גמר "כוכב נולד"), השיר של עמיר בניון פשוט מוציא ממימון עוצמות שהשירים שלה עצמה לא מסוגלים להוציא ממנה.

והלא נורא

נורא נוח ואופנתי לרדת על נינט טייב, אבל עושה רושם שהיא לפחות מנסה לאתגר את עצמה על-ידי עבודה עם אביב גפן, לימודי גיטרה והופעות עם רוקפור. זה לא מבטיח שום דבר לגבי המשך הקריירה של טייב, אבל עושה רושם חיובי ויוצר אופטימיות. מימון הולכת על בטוח, שזו גם בחירה אמיצה. היא עושה את מה שהיא עושה מצוין, אבל ברור שיש אצלה עוד הרבה יותר ממה שרואים. ההופעה שלה מרשימה מאוד, אבל גם מדכאת במידה מסוימת. מדכאת כי חבל על ההליכה על בטוח, על השטחיות המסוגננת, על הקול וההופעה הנפלאים שחסרים ערך מוסף. מימון לא עברה מסלול מקוצר לתהילה, אבל תעשיית המוסיקה בארץ מנתקת בין הכישרון לרגש ולמחויבות לעשייה, ומחברת אותו מהר מדי אל התדמית והכסף. נשאר רק לקוות שמימון תצליח להתחבר חזרה אל הרגש והמחויבות לעשייה, ואם לא אז היא תישאר כוכבת, אבל לא אגדה.

שירי מימון, מועדון התיאטרון, יפו. 15.5