סכנת סוכרת

כזה חמוד, מוקי. אפילו השם שבחר לעצמו הוא חמוד כזה. מה הפלא שהוא שיחק בתפקיד של גידי גוב ב"הלהקה" – שניהם כאלו שקשה לא-לאהוב. גם שב"ק ס' היו להקה שקשה שלא לאהוב – גם אם לא ממש מעריצים שלהם, עדיין מכירים ומסמפטים כמה וכמה שירים שלהם. בקריירת הסולו שלו מוקי עדיין לא מסוגל שלא לצאת סבבה עם כולם – מסרים פציפיסטיים במעטפת מהנה (באדיבות שותפו לכל אורך הדרך, פילוני), גרובים כיפיים, נגיעות שאנטי שרק מוסיפות לפופולריות שלו, והכל ביחד לא מתנגש יותר מדי עם התדמית של הילד-החמוד-סטלן-זיין משב"ק ס'.

אבל יש גבול עד כמה אפשר לצאת סבבה עם כולם, והגבול הזה מגיע בדיוק כשמכוונים מהתחלה "לצאת סבבה עם כולם". האלבום החדש של מוקי, "באמת ומקרוב", מכיל גרסאות רכרוכיות לכל המשפחה של מיטב הלהיטים לכל המשפחה של מוקי עד כה, והוא חציה יותר מדי-מתקתקה והרבה יותר מדי מסחרית של הגבול הזה.

לכאורה, הרעיון מבריק ומבטיח הצלחה מסחרית בטוחה: לוקחים שירים שכבר הצליחו, עושים להם עיבודים אקוסטיים חדשים שהופכים אותם אפילו עוד יותר נגישים, שמים אותם באלבום אחד שיימכר גם ברשת בתי קפה נגישה, והופס, מוכרים עשרות אלפי, המותג "מוקי" מתחזק בקרב קהל יעד מבוגר יותר, בזמן שהמעריצים הוותיקים מקבלים דיסק חביב עד לאלבום החדש הבא.

למעשה, המזימה השיווקית הזו אולי תצליח, אבל בתכל'ס מדובר כאן באלבום סינטטי, מאולץ, מנומנם, שבע, מרוצה מעצמו ובעיקר פשוט מקומם: מילא ארקדי דוכין, מילא אייל גולן, אבל למה לקחת יוצר מוכשר כמו מוקי (ופילוני המוכשר אף יותר), ולעשות מהשירים שלו מוסיקת מעליות?

במיוחד מטרידה כאן העובדה שעד כמה שמוקי הוא אחלה ובהופעה הוא אפילו מסוגל לרגש כשהוא שר, הוא בכל זאת רחוק מלהיות זמר-זמר, במובן הקלאסי של המילה. באלבום בסגנון כזה העובדה הזו בולטת במיוחד וכל החינניות המתפרצת של מוקי הולכת בו לאיבוד. נשארו רק זיכרונות ממוקי הפרפורמר המדהים.

ועוד משהו. בסדר, שיהיה עוד עיבוד ל"מדברים שלום", אין כנראה מה לעשות נגד הסחיטה המאסיבית של הלימון הזה. אבל בשביל מה צריך לדחוף ככה בסוף האלבום שיר מאוס כמו "לומדת לעוף", בביצוע מאומץ וחסר כל טעם של דנה ברגר ומוקי? בשביל למכור עוד 100 עותקים, או בשביל למלא עוד קצת את האלבום? ואם כבר, למה לא לקחת שיר קצת יותר מעניין של ברגר, או של כל אחד או אחת אחרת?

האלבום הזה לא חייב היה להיות גרוע רק מתוקף הקונספט שלו, אבל מוקי ופילוני הלכו בעצם הכי רחוק שאפשר בשביל לסרס כל ניצוץ שובבות, אגרסיביות ואי-נעימות אפשרית מהשירים. שירים כמו "לא רואה ממטר", "לא נפסיק לחלום" ובטח ש"מדברים על שלום" יכולים להיות מרגשים בעיבודים אקוסטיים, אבל הם נלקחים כאן למחוזות של קיטש שקשה להאמין שאותם מוקי ופילוני משב"ק ס' עומדים מאחוריהם.

זה לא שאין כאן עיבודים מרשימים, זה לא שהאלבום לא סופר-מושקע ומדויק, אבל החניכיים שלי כואבות מהאובר-מתיקות שלו (למשל בעיבוד בניחוח בוסה-נובה ל"רק תגידי לי"), עד כדי כך שקשה כבר להחמיא למוקי על הפלואו המוצלח שלו ולפילוני על כישרון ההפקה שלו, ששניהם בכל זאת נוכחים באלבום הזה ורק מוכיחים עוד יותר עד כמה הפספוס גדול.