חיים בסרט

אם הייתי מעריץ שרוף של הדג נחש, הייתי מאוד מרוצה מהלהקה: מעטים המוסיקאים הישראלים המוציאים "מוצר" ברמה כזו – די.וי.די של הלהקה בהופעה חיה באיכות סאונד, צילום ועריכה מפנקים. מפנקת גם התוספת המצורפת לדי.וי.די הזה, "הדג נחש באמריקה-סרט מסע", סרט דוקומנטרי על אודות סיבוב ההופעות הראשון של הלהקה בארצות הברית לפני כשלוש שנים. אבל, למי שאינו מעריץ באמת שרוף של הדג נחש, הסרט הדוקומנטרי הזה יהיה הדבר היחידי הבאמת מעניין במוצר המושקע הזה.

באופן כללי, הופעות המתועדות על פני די.וי.די הן בגדר פריט לאספנים ומעריצים אדוקים בלבד. הרי אם לא ממש ממש אוהבים להקה כלשהי, למה לשבת שעה וחצי מול תיעוד של הופעה שלה? במקרה הטוב זה יעשה חשק ללכת להופעה אמיתית, במקרה הרע זה יעשה חשק לישון. הדג נחש, כידוע, הם הרכב הופעות מצויין, אבל עבור מי שאינו בגדר גרופי שלהם, צליחת הדיוידי המתעד את ההופעה שלהם במועדון התיאטרון תהיה משימה קשה. לטובת העסק יש לציין שהדג נחש מארחים בהופעה מספר אורחים מיוחדים, שכל הביצועים מצויינים, ושהסאונד סבבה. ועדיין, לראות הופעה של הדג נחש בטלוויזיה היא חוויה מפוקפקת.

זה שהדג נחש נפלאים לא אומר שהם מושלמים, כמובן, והבעיה העיקרית שלי איתם (אם נתעלם לרגע מסוגיית המחאה-לייט שלהם שכבר הפכה שחוקה ומתישה) היא שהההופעה שלהם נטולת שיאים. הסיבה לכך היא שכל אחד מהשירים של הדג נחש הוא סוג של שיא, ובהופעה כזו, שהיא סוג של אוסף להיטים משוכלל, העניין הזה מודגש עוד יותר: הופעות לרוב בנויות משיר פתיחה אנרגטי, דעיכה הדרגתית לכמה שירים יותר רגועים או פחות מפורסמים, ואז בנייה מחדש עד ההתפוצצות בסיום שמובילה להמשך האקסטזה בהדרן.

אצל הדג נחש אין כזה דבר, אין "אפס אנד דאונז", הכול ב"אפ" תמידי. מספיק להציץ ברשימת השירים: יוסי פיין מתארח ומפציץ בביצועים אדירים ל"איזה כיף", "כל המניאק", "מה נעשה" ו"לא מוותר", רוי אדרי מתפוצץ מאנרגיות ב"מהבמה להפציץ", אהובה עוזרי מרגשת ב"שירת הסטיקר" וסיום החלק ה"רשמי" של הדי.וי.די מגיע עם "הנה אני בא".

גם השירים שאינם להיטים-של-ממש מקפיצים ומשלהבים, ובאיזשהו שלב, בטח אם לא נמצאים פיזית בהופעה אלא רק רואים תיעוד שלה, מצויין ככל שיהיה, רוצים קצת הפוגה מהגרוב החזק והכובש של הדג נחש המכה שיר אחרי שיר. זה לא שהשירים דומים אחד לשני, בכלל לא, פשוט אין מספיק בנייה של מתח בתוך השירים עצמם ובחיבורים היוצרים את רצף ההופעה – זה מה שהופך את הדג-נחש לאחת מלהקות ההופעה הכי טובות שהיו בארץ, אבל זה גם אחד מהאלמנטים הבעייתים שלהם באלבומים ובטח ובטח שהעניין לא עובר טוב בדי.וי.די הזה.

תיעוד נדיר

אבל ניחא, הדי.וי.די של ההופעה, כאמור, מיועד למעריצים שרופים והפרט המעניין כאן יותר הוא הסרט התיעודי של רועי פלורנטין. הסרט נכנס לקרביים של הלהקה הזו, שחבריה נשארו אלמוניים יחסית ואינם מרבים להיחשף בציבור. הסרט תיעד את הלהקה בתקופה סוערת של מתחים פנימיים, שאת תוצאותיהם אנחנו יכולים לראות היום. כך למשל, אחרי צילום הסרט אמיר בן-עמי, הגיטריסט הנפלא של הלהקה, עזב אותה; שאנן סטריט ויא-יא הוציאו אלבומי סולו, גיא מר גם אמור להוציא אחד וכך הלאה.

כל הדברים הללו מלמדים שחברי הלהקה היו זקוקים להתאווררות אחד מהשני, והסרט חושף, באופן נדיר לתעשיית המוסיקה, את החווייה הפנימית של הדג נחש. למעשה, הסרט הזה כל-כך מעניין שממש חבל שהוא לא ארוך ומפורט יותר: פלורנטין עוקב אחרי הלהקה במהלך הנחיתה בניו-יורק, ההופעות (המאוד מוצלחות ומצליחות ברובן) ברחבי ארצות הברית, החברויות הותיקות, האנרגיות המטורפות של ההופעות, מאבקי האגו, הניסיונות להתגבר וההכרה בחוויות הייחודיות שחברי הלהקה עוברים במסעם. אמיץ מאוד מצד הדג נחש לאפשר למישהו לעקוב אחריהם ברגעי שיא, ובלא-מעט רגעים קשים. עוד יותר אמיץ שהסרט הזה זמין לקהל הרחב – הלוואי שכל להקה תוציא תיעוד שכזה.