איך הוא שר

דני רובס חושף צדדים רבים מאישיותו במופע לכבוד אלבומו "משהו חדש מתחיל", שיצא לאחרונה. גם בשירים וגם בקטעי המעבר המצוינים שביניהם - חלקם מצחיקים במיוחד, כמו הסיפור אודות הבחור הלונדוני שהמליץ לרובס שלא להפוך לזמר מקצועי. חלקם מהורהרים ועצובים במיוחד, כמו הסיפור שהפך כבר מיתולוגי אודות השמיני בדצמבר 1980. החשיפה הזו אינה עניין של מה בכך, בוודאי לא בתעשיית המוסיקה של ימינו, כאשר דמויות הפלסטיק הפופולריות מספקות בעיקר רכילות זולה שנועדה לעזור להם למכור אלבומים.

אחרי כשלושים שנה על הבמה, קשה לדמיין את רובס מרגיש נוח יותר במקום אחר. זה מקומו הטבעי, בין אם הוא שר, מדבר אל הקהל, מחליף בדיחות עם הנגנים או עם אורחים מיוחדים (יאיר ניצני, שקיבל יחד עם עוד אורחים נוספים אלבום זהב ופלטינה על המכירות של האלבומים "מסגרות" ו"פנים ושמות"). הטבעיות המרשימה של רובס על הבמה, מאפשרת לו את אותה חשיפה נדירה ומבורכת של אישיות – אישיות של ממש, לא תוצר של איזה תאגיד כלכלי, אלא אדם שעומד על הבמה, מדבר בכנות, מהלב, מתוך אהבה למוסיקה, חדוות יצירה ודחף לתת הופעה שתרגש ותגרום אושר. בסופו של דבר, רובס מצליח לעשות זאת: גם מי שאינו מעריץ אדוק של רובס, יגלה שהוא מכיר גם שירים שאינם "רכבות 68-80-88" או "איך הוא שר". שירים כמו "פנים ושמות" ו"נוסעת בעקבות האהבה" אולי קצת נמוגו מהאוזן הציבורית עם השנים, אך עדיין הם בגדר קלאסיקות שבהופעה הופכות סוחפות ומרגשות.

שיאה של ההופעה מגיע בביצוע ל"מחר הוא יחזור" היפהפה והעצוב, אותו רובס מבצע רק הוא והגיטרה. נדמה ש"צוותא" נועד לרגעים כאלה, עם זרקור בודד שמאיר את המבצע שעל הבמה. רובס נשאב אל תוך הרגע ושואב אחריו גם את הקהל הנאמן שמילא את האולם המיתולוגי. הוא הופך למעין מאסטרו שיודע בדיוק איך הוא רוצה לבצע את השיר הזה, והתוצאה - רגע מרטיט והופך קרביים, במיוחד כאשר רובס מפסיק בהדרגה לנגן ונשאר רק עם קולו. רובס מוצא דרך להפוך את הביצוע לבלתי נשכח אף יותר, כאשר הוא גם מפסיק לשיר אל המיקרופון ופשוט ממלא את החלל עם הקול שלו. רגע כזה לא קורה הרבה. רגע כזה, מעטי מעט מוסיקאים מסוגלים לנפק. רגע כזה נובע מהרגישות הרבה של רובס, שנובעת מעשייה מתוך אהבה. רגע כזה הוא מסוג הרגעים שגם מי שלכאורה לא נהנה מההופעה, זכה למשהו שספק אם ישכח בקרוב. אחריו, בהדרגה, חוזרים הנגנים אל הבמה, אך הרושם מהביצוע הנפלא לשיר היפהפה מהדהד למעשה גם בהמשך.

היכולת הזו של רובס, לביצוע מחוות קטנות אך משמעותיות שמשדרגות את הספק בנאלי אל עבר העוצמתי, היא שמבדילה בינו ובין זמרים ומבצעים בני דורנו. היא זו שהופכת אותו לאחד היוצרים והקולות היותר ראויים להערכה בארצנו - הערכה שנדמה שהוא אט-אט זוכה לה שוב. יכולת זו באה לידי ביטוי במילים הקולעות שלו, בלחנים הקליטים אך מיוחדים, ובוודאי ביכולות של כפרפורמר.

אינטימיות להמונים

אבל, חייב להיות אבל: כאמור, הרגע העוצמתי ביותר מגיע כאשר רובס עומד לבד לגמרי על הבמה. זה לא ששאר ההופעה לא טובה, אלא שרובס נבלע במידה רבה בתוך ההפקה והעיבודים של אורי זך: שני גיטריסטים עמומים שכמעט לא מורגשים ובוודאי שיכולותיהם לא מנוצלות מספיק (עמית יורגנסון ואריאל טוכמן), אחד מנגני הבס המובילים בארץ, שלא ממש מתמזג לתוך המוסיקה (יוראי אורון), מתופף מהוקצע עם סאונד שלא במיוחד מתאים לצוותא (תומר צדקיהו), זמרת ליווי שלא מקבלת מרחב מספק על מנת להשאיר רושם (אילאיל תמיר, שגם כתבה את הלהיט החדש של רובס, "משהו חדש מתחיל"), ובעיקר זך עצמו, עם משטחי הקלידים הפומפוזיים והמעט מיושנים. כל אלו רק מפריעים לרובס להתבטא. העוצמתיות המאולצת של ההפקה מכבידה על זו הטבעית של רובס. היא משאירה את רוב העיבודים מהאלבומים על קנם, היא בולעת לתוכה את היכולות של הנגנים ובעיקר מטשטשת את מגוון היכולות המרשימות של רובס.

ובכל זאת, החיובי עולה בהרבה על השלילי: יותר משווה לראות את רובס בהופעה. הוא נמצא בדיוק במקום שבין הופעת רוק המונית למופע אישי, אינטימי וסוחף. רובס נותן את כל כולו, ויש לו הרבה לתת.

דני רובס בצוותא, 3.4.2008