ג'וני בי גוד

מוצ"ש 29.3 – רביעיית כלי מיתר מבצעת יצירות של ג'ון זורן. בית אבי-חי, ירושלים
איזה כיף לישראל שהיא זוכה למבול הופעות משובח שכזה. נדמה שפסטיבל כה-אינטנסיבי ועם כל כך הרבה מוסיקאים ברמה גבוהה לא היה כאן כבר לפחות 13 שנה, אולי אפילו מעולם לא. למרות זאת, ערב פתיחת הפסטיבל לא היה מבשר-טובות במיוחד – אמנם רביעיית כלי המיתר ניגנה בצורה מדויקת את היצירות הקאמריות שזורן כתב, אבל האולם בבית אבי-חי מתאים יותר להרצאות מאשר לקונצרטים. והקהל, אוי הקהל. רובו לא ידע כנראה למה הוא נכנס, ולכן רובו גם עזב בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. העיקר שזורן כיבד את המאורע בנוכחותו, והוא דווקא נראה מרוצה מאוד. אפשר להגדיר את הערב כמתאבן ראוי לקראת המשך הפסטיבל.

יום ראשון 30.3 – Essential Cinema, ליווי בהופעה חיה של קטעים מסרטים, סינמטק ת"א
הכרטיס המשולב שרכשתי ב-500 שקלים לא כלל את ההופעה הזו, וגם בכל זאת יש גבול לכמה פעמים בשבוע אפשר לנסוע מירושלים לתל אביב ובחזרה. למה לא להעביר לפחות אחד מהאירועים הגדולים לירושלים, או אפילו לחיפה? ככה רק מחזקים את הגטו התרבותי. השמועה מהערב מספרת על לקוח לא מרוצה שחשב משום מה שמייק פאטון מופיע הערב ובסוף ההופעה, כשהיה ברור שפאטון כבר לא יעלה, דרש את כספו בחזרה.

יום שני 31.3 – אקוסטיק מסדה ומונצ'יילד, היכל התרבות ת"א
אקוסטיק מסדה הוא אחד מהרכבי הג'ז האגדיים בהיסטוריה, אולי הפרויקט המפורסם והמושקע ביותר של זורן. מונצ'יילד הוא פרויקט חדש יחסית של זורן, המתמודד עם ז'אנרים כנויז, פוסט-רוק ועוד, וכולל בתוכו את מושך הקהל מספר אחד של הפסטיבל: מייק פאטון. למרות שני ההרכבים האטרקטיביים, היה חשש שהיכל התרבות, על 2,766 המקומות שבו, לא יהיה מלא. אז מלא עד אפס מקום הוא אולי לא היה, אבל כמעט זה גם מאוד מרשים. גם כאן, לא מעט מהקהל לא ידע למה הוא מכניס את עצמו, ורובו הגיע בעיקר על מנת לראות מקרוב את פאטון.

הגרסה המצומצמת של מסדה בכלל יצאה לגימלאות לכאורה, אבל על פי התצוגה של חטיבת הקצב שלה - שכוללת את גרג כהן הקונטרה-בסיסט האגדי, את ג'ואי בארון המתופף האגדי לא-פחות והמשלהב, את זורן על הסקסופון (הזדמנות נדירה לראות אותו מנגן ולא רק מכתיב את העניינים) ואת דייב דאגלס הסולידי על החצוצרה - אפשר להכריז שבעולם הג'ז האוונגרדי, העולם דווקא שייך לזקנים. הרביעייה הזו הדהימה את הקהל ברוח היצירתית, באנרגיות, בתיאום ובגרוב השורר בין הנגנים מתחילת ההופעה ועד סופה.

בין שלל השיאים שההופעה סיפקה, שיאה המוחלט הגיע כשלבמה עלה דניאל זמיר, הסקסופוניסט הישראלי שהוציא שלושה אלבומים בלייבל של זורן, חזר בתשובה וחזר ארצה. במחווה יפה של זורן, שהלהיבה את הקהל הפטריוטי, זמיר עלה לבמה והוכיח שמקומו בהחלט בין המוסיקאים המובילים בעולם. בנגינה המרגשת והייחודית שלו, הוא הצליח אפילו לשדרג את ההרכב המופלא ממילא. זמיר אמור להוציא בקרוב אלבום רביעי ב"צדיק", הלייבל של זורן, והאמת היא שקשה לחכות.

חציו השני של הערב גרר שוב יציאה המונית של הקהל מהאולם. מונצ'יילד הם קשים לעיכול, וגם בקרב חובבי נויז-מטאל-וכו', ההרכב שנוי במחלוקת: פלצנות גרידא, או נסיוניות מרהיבה? רגע שיא נרשם בכל זאת כשבתום ההופעה הקהל קם מהכסאות והתגודד ליד הבמה, כפי שעושים במופעים מסוג זה בדרך כלל. פתאום נוצרה אווירה אחרת לגמרי, שתאמה הרבה יותר את המוסיקה, וכך שלישיית הנגנים (פאטון על הצרחות, טרבור דאן על הבס ושוב ג'ואי בארון הגדול על התופים) עלתה חזרה לבמה להדרן, יחד עם הוגה ההרכב, זורן עצמו, שהוביל את ההשתוללות על הבמה, שהייתה חזקה יותר מכל הקטעים המולחנים שבוצעו עד אז.

יום שלישי, 1.4, Cobra, בארבי ת"א
המשחק המוסיקלי של זורן, במסגרתו הוא נותן הנחיות ואתגורים שונים למספר מוסיקאים שעומדים על הבמה, הוא אמנם מסקרן, אבל המילה "פלצנות" כתובה על המצח הלא-קיים שלו. הסבר קצר על העניין: לזורן יש מגוון כרטיסים וסימונים אחרים לנגנים, והוא מורה להם מה הוא רוצה שהם יעשו בכל רגע נתון. אין כאן תווים, אלא מערכת אחרת של הנחיות המבוססת על אלתור, ספונטניות, אנרגיות ודינמיקות מתפתחות. גם המשתתפים עצמם יכולים לפנות לזורן בבקשה לסולו או לאפשרות לנגן עם מישהו מסוים.

מארק ריבו, הגיטריסט הנפלא ואולי האורח המסקרן ביותר בפסטיבל, היה אחד מאחד עשר המוסיקאים על הבמה, בהם שני ישראלים- מאיה דוניץ המופלאה על קלידים, אקורדיון וצרחות ונורי יעקובי בויולה. גם פאטון ועוד בחור ישראלי הזוי התארחו למספר רגעים.

שני הישראלים שהשתתפו בערב היו מסמרי הערב: יעקובי חזר וביקש מזורן כל מיני דברים, עד אשר זורן נאלץ לענות לו במה שנראה מרחוק כנזיפה חמורה למדי. דוניץ נתנה סולו אקורדיון יפהפה, כששיאו של הערב היה בדו-קרב צרחות שהתפתח בינה ובין פאטון. מי ניצח? דוניץ, ובענק.

בסך הכל היה מעניין, אבל גם מתסכל ומעייף במידת-מה. אם כבר יש כל כך הרבה מוסיקאים מוכשרים מול הפנים שלנו, למה אנחנו לא יכולים לקבל קצת יותר מכל אחד מהם באופן אינדיבידואלי? ריבו בקושי השאיר חותם בערב, כנ"ל טרבור דאן, פאטון הופיע אבל שוב לא שר ועוד ועוד. בכל מקרה, היה כיף לראות את הבארבי מלא בקהל מצוין, נראה שהפסטיבל הזה הוא הצלחה מסחררת בכל מובן עד כה.

יום רביעי, 2.4, הדרימרס ואלקטריק מסדה בבארבי, ת"א
אני מותש וגופי דואב, אבל בליבי עדיין שורה אופטימיות שהפסטיבל הארוך הזה יספק עוד הופעה טובה. הדרימרס ואלקטריק מסדה זהים כמעט לחלוטין בהרכבם האנושי (איקו מורי מצטרפת באלקטריק מסדה עם הלפ-טופ שלה), אך שונים לחלוטין מוסיקלית: אלקטריק מסדה מבצע גרסאות ג'אז-רוק רועשות ליצירות של זורן שנכתבו עבור מסדה, והדרימרס הוא פרויקט חדש המבצע לחנים שניתן להגדיר כג'אזיים-לאונג'יים, נעימים ומלטפים.

הדרימרס פתחו את ההופעה, ואמנם היו נעימים ומרשימים, אבל לא הפיגו את תחושת העייפות ממנה אני סבלתי בעצמי ונדמה שהייתה גם מנת חלקו של רוב הקהל. כשכל-כך מותשים, מוסיקה שאמורה להוות פסקול לחלומות אינה בגדר תרופה אידיאלית.

בהמשך, אלקטריק מסדה שינו את התמונה: שני מתופפים (קני וולסון, שהפליא לנגן על ויברפון עם הדרימרס, עבר לתופף לצידו של בארון הבלתי נדלה); נגן כלי הקשה ססגוני (סיירו בפטיסטה); טרבור דאן המופלא שמחזיק את כל ההרכב למעשה עם הנגינה היציבה והמרשימה שלו; ג'יימי סאפט המצויין על הקלידים; זורן בניצוח ובהכוונה של ההרכב ובהתפרצויות נדירות על הסקסופון; איקו מורי עם הרעשים המוזרים שהיא מוציאה מהמחשב שלה; ובעיקר מארק ריבו – היה שווה לצלוח את כל קוברה והדרימרס על מנת סופסוף באמת ליהנות מהנגן האדיר הזה. בהדרן שסגר את הפסטיבל, נדמה היה שהוא ובארון מתחרים על הותרת הרושם החזק ביותר. התחרות הזו נגמרה בתיקו: כל כך הרבה רגעי קסם ואושר היו במהלך הפסטיבל הזה, כולם מול אולמות מלאים באנשים שהבינו את גודל המאורע ונהנו מכל רגע. מדהים לראות מוסיקאים כל כך טובים בזכות עצמם, נרתמים למען מימוש החזון הפומפוזי, המרהיב והלפעמים-לפעמים מתסכל של ג'ון זורן.

יום חמישי, 3.4, סיכום הפסטיבל, בבית
מעבר להנאה העצומה מההופעות, הפסטיבל משאיר תחושה של אופטימיות אדירה: מפיקי הפסטיבל עשו עבודה נהדרת, ולפחות כלפי-חוץ הכול תקתק בצורה שנדירה במחוזותינו, בוודאי כאשר מדובר בהפקה בסדר גודל כזה. הקהל לא רק נהר להופעות, אלא גם התנהג והתנהל בכבוד ובנימוס הראויים לאירועים מסוג זה. לא היו דחיפות, קללות, עצבים, זריקת חפצים לבמה ושום-דבר בסגנון. היה פשוט תענוג ארוך, מתמשך ומתיש. כן ירבו.