דני דין

לא ברור מה עובר עלינו, בני-האדם, שאין לנו את היכולת להעריך את מה שיש סביבנו. נדמה שבישראל התכונה הזו עברה הקצנה רצינית: אנחנו תמיד ביקורתיים, זועפים, מתלוננים ורק כשחס וחלילה קורה משהו קיצוני, אנחנו מבינים כמה טוב היה לנו קודם.

ההבנה הזו בדיעבד גורמת לנו לפספס כל-כך הרבה דברים טובים שמלבלבים במדינה בכלל ובתרבות שלנו בפרט. לא שאני אומר חלילה שצריך להפסיק להתלונן - זה מאוד חשוב - אני פשוט אומר שאלבום האוסף של דני ליטני הוא אלבום מצוין שנותן את הכבוד שהזמר המשובח הזה ראוי לו.

התמונה בצידה האחורי של החוברת המושקעת שמצורפת לאוסף, מציג את ליטני בחצר כלשהי, כפוף לצד עץ שעל צידו השני נשען אחד, אריק איינשטיין. מביט על שניהם, מחויך, יהונתן גפן הצעיר. מה צריך יותר מזה בשביל להבין את המיקום הייחודי של ליטני בנוף המוסיקה והתרבות הישראלי? בין הגדולים, בהחלט נוכח שם, אבל גם קצת נבלע-נעלם בין אלו שכן נמנים באופן תמידי עם "ליגת העל" המדומיינת של מדינתנו הצעירה.

רפרוף בעטיפה מדגיש עוד יותר עד כמה ליטני הוא חלק בלתי-נפרד מההוויה הישראלית: דרכיו הצטלבו עם גדולי המוסיקה הישראלית - מתי כספי, יהודית רביץ, לואי להב, מיקי גבריאלוב ושלום חנוך. הוא עסק לא מעט ואף בהצלחה בתיאטרון ("איש חסיד היה"), טעם מעט מהקולנוע הישראלי ("החיים על פי אגפא") ואף זכה להתרועע עם אלילו בוב דילן. בין לבין, ניפק ליטני לא מעט נכסי צאן ברזל שהפכו להפתעות נעימות שצצות באופן קבוע בכל פלייליסט המכבד את עצמו (למשל "ימות משיח", שפותח את האוסף הכפול הזה), עשה קצת רעש חתרני עם יהונתן גפן וגם נעלם מעין הציבור.

צליל מכוון

הדבר המפתיע ביותר לגבי ליטני הוא שב-40 השנים בערך שבהן הוא פועל, הוא הוציא לאוויר העולם עשרה אלבומים, רובם בשיתופי פעולה עם אחרים (גפן, להקת שמיים, דני רובס ועוד) - מספר נמוך בהרבה ממה שאפשר לנחש. אולי היעדר התפוקה הקבועה כזמר בפני עצמו, יחד עם כמה בישי מזל (שגרמו לו, למשל, להיות רק כמעט חלק מ"תמוז" האגדיים), הם הסיבה שלמרות היותו אחד מהקולות/פרצופים היותר מזוהים בסביבה, עדיין ההרגשה כלפיו היא בכל זאת שהוא "נבלע". אז הנה, מגיע האוסף הכפול והמשובח הזה ותובע את ההכרה בליטני, שאנשים יבינו סופסוף שמדובר באחד מהגדולים.

האוסף מורכב משני דיסקים מאוד עמוסים - בראשון 17 רצועות, בשני 21, כולל שלושה שירים המופיעים לראשונה על גבי דיסק - וחוברת עמוסה. זה עשוי להישמע כמו מתכון למשהו מנופח ומתיש, אבל לא במקרה הזה. ראשית, נעשתה עריכה טכנית מצוינת לקטעים והפריסה הגדולה של השנים בהן הוקלטו כמעט ולא מורגשת מבחינת סאונד. האחידות עוזרת להעביר את האלמנט המכריע ביותר כאן: לליטני יש קול מדהים, רגש והבעה נדירים. נדמה שבכל תו ותו הבוקע מגרונו, הוא משקיע את אותה מידה של מחויבות. עצוב קצת להזכיר את דור ה"כוכב נולד/רימון" בהקשר הזה, אבל אפשר רק להמליץ לכל אחד ואחת מהם להאזין לאוסף הכפול הזה ולהבין שירה מלאת-כוונה ומעוררת-רגש ומחשבה מהי.

הדיסק הראשון באוסף רצוף להיטים ברמה כזו או אחרת, כאשר ייתכן שההכללה של "לא טוב היות האדם לבדו" נראית תמוהה מעט, מאחר ולא מדובר בשיר שמזוהה עם ליטני, אך היא מדגישה את החיבור הראוי לציון לכספי ולרביץ, ומחזקת את היותו של ליטני חלק משמעותי מההיסטוריה של המוסיקה הישראלית.

האלבום השני כולל שירים פחות מוכרים, ואולי בגלל זה הם מרגשים יותר. שניים מהם בולטים במיוחד: "אופליה הקטנה" מוציא מליטני ביצוע ווקאלי סוחט דמעות, ו"דיון דחוף", עם המילים המדהימות של דוד אבידן, זוכה לביצוע ששם את ליטני בפסגת המבצעים בארץ. בנוסף, הדיסק השני כולל גרסאות כיסוי לבוב דילן שבהחלט עושות כבוד למקור, וכן שיר בלוז אותו מבצע ליטני באנגלית יחד עם הזמרת סנדרה ג'והנסון. בנוסף וכגיוון נהדר לקראת סוף האוסף, מופיעות מספר הקלטות ממופעים, מחזות-זמר והצגות בהן השתתף ליטני.

אז האוסף החדש של ליטני הצליח להשיג לפחות מעריץ חדש (אני). השאלה שעולה היא האם האוסף הזה הוא כשמו כן הוא – סיכום ביניים – מה שאומר שליטני עוד מתכנן לנו אלבומים והופעות? בתקווה שכן - ליטני יותר מרלוונטי ושיריו עוד ירטיטו לבבות באמצעות מילים עם מטרה ורגש, וקול שהוא חלק ממעמד המלוכה של המוסיקה הישראלית. אוי, כמה שהמוסיקה הישראלית של ימינו זקוקה לזה.