אין חדש תחת הגפן

אביב גפן הוא אמן המניפולציות התקשורתיות מספר 1 בארץ, אולי חוץ מגיידמאק. השילוב הזה - כישרון בלתי ניתן לערעור, מודעות עצמי גבוהה ברמה כמעט חולנית (הוא מודה בפה מלא שהוא נרקסיסט), קריאה מדהימה של התקשורת בתוספת בוז עצום למוסד הביקורת ולעיתונות - יוצר למעשה מיתוס שגדול בהרבה מתרומתו היצירתית-תודעתית לישראל ולעולם.
המיתוס האביב גפני גרם ל-1,500 מעריצים נלהבים להגיע להאנגר 11, למרות שבשמונה השנים האחרונות הוא לא הוציא אלבום שהותיר חותם כלשהו, כולל הקאבר שלו ל"Clocks" של קולדפליי - סליחה, "מחר".

בכל מקרה, לא כיף להיות חלק מהמשחק התקשורתי של אביב גפן. אם קוטלים אותו, המעריצים/יח"צנים שלו יפציצו בטוקבקים, ובכל מקרה זה לא יהיה נאמן למציאות. אם מהללים אותו, זה יהיה משעמם וגם לא ממש נאמן למציאות.

דרך האמצע נמצאת בין העובדה שהייתה בהחלט הופעה טובה, לבין תחושת החלחלה שמתעוררת כשמבינים שכל הערב הזה - עם ההפקה המרשימה והאורחים התותחים מבית (סחרוף, אמדורסקי) ומבחוץ (השחיף מבין אלה שעשו את המוסיקה לסרט עם ג'ון טרבולטה - הביג'יז) - עבר בלי שאף אחד מהמופיעים יזכיר את העובדה שבדיוק בשעה בה נפתחו הדלתות, 20:30, נורו למוות שמונה אנשים חפים מפשע במרחק שעה נסיעה מהנמל הפסטורלי והממותג.

יכול להיות שגפן התלבט האם לדבר על זה, אבל בחר בסופו של דבר שלא. בחירה לגיטימית לחלוטין - למה לבאס את כולם ולא לספק אסקפיזם משובח? שלא יהיה ספק, האסקפיזם שגפן סיפק מתלאות מדינתנו הוא אכן מהזן המשובח ביותר: להיט אחרי להיט בביצועים מהודקים, סאונד טוב, תאורה מרשימה, קהל תומך, איזון בין אנרגיות מסעירות למלנכוליות סוחפת. על מנת לשמר את המיתוס הגפני, יש גם קצת דיבורים בין השירים, שסיפקו את תאוות הקהל למידע אישי-רכילותי על חייו של גפן כאב טרי, בתוספת הקדשות שירים מרגשות.

סטיינג אלייב

ההופעה ארוכה מאוד (כמעט שעתיים וחצי), אבל חולפת ביעף הודות למקצוענות של ההרכב וליכולות של גפן כפרפורמר. מהי הופעת השקה חגיגית לאלבום חדש, ללא הופעות אורח מרשימות? ברי סחרוף הוצג על-ידי גפן כאחד מהיחידים שנמצאים "מעליו", יחד עם שלום חנוך ומתי כספי. התוצאה הייתה אירוח כמו שאירוח צריך להיות – ביצוע משותף לשיר של המארח ("סופרסטאר"), ביצוע של האורח לשיר של המארח ("האם להיות בך מאוהב", שסחרוף שר לבד ויפה), ביצוע משותף לשיר של האורח ("כמה יוסי", בביצוע מצויין ונאמן למקור) והשארה של הרבה טעם לעוד (כל הקהל תהה מה עם "סוף העולם", שלבסוף הגיע ובגדול בהדרן). סחרוף נשאר על הבמה כשגפן הזמין את אמדורסקי לשיר אחד בלבד ("אהבה חדשה" הלעוס קמעה). למעשה, אמדורסקי הוצב במצב מביך על-ידי גפן – הוא הוצג כ"מוסיקאי נורא נורא נורא מוכשר", אך לאחר האופן בו הוצג סחרוף, היה ברור שגפן מתייחס לאמדורסקי כנחות ממנו. אולי בגלל זה האירוח שלו היה חפוז ובינוני.

הגימיק הגדול ביותר של ההופעה היה כמובן האירוח של רובין גיב, אחד משני האחים הנודעים למשפחת גיב שנותר בחיים. הקהל לא כל-כך ידע איך לאכול את שתי קלאסיקות הדיסקו ואת שתי בלדות השמאלץ של הביג'יז שביצע, אבל סחטיין על גפן, היוזמה ועל הלהקה ואנשי הסאונד שהצליחו להישמע סבבה גם בעיבודים הפומפוזיים של השירים האלו.

אז יופי, הכל טוב. ההפקה תיקתקה, השירים בוצעו כהלכה ועל הכיפאק. אבל אם נסתכל על השירים וההופעה בהקשר שמחוץ להאנגר עצמו, אז התמונה משתנה לגמרי: שירים כמו "אלימות" ו"שיר תקווה" סוחפים את הקהל באקסטזה של תקווה לשלום, אבל איפה ההקשר? סיום ההופעה עם "עכשיו מעונן" חותם סופית את הניתוק המוחלט של גפן והקהל שלו ממה שבאמת קורה סביבם. זה נורא נחמד, טוב ויפה שכולם מרימים ידיים כשגפן שואל מי רוצה שלום, לצעוק "כן!" כשהוא שואל מי רוצה שינוי ואז לצאת מחויכים מההופעה, שהייתה בחסות מותג בירה, אל עבר שדרת המותגים של איזור הנמל.

התשובה היא שאין הקשר. גפן מספק בידור, בידור נטו. כל יומרה ליותר מכך, שלו או של הקהל שלו, מגוחכת. "אביב גפן" הוא מותג לא פחות מ"אלכס" או מ"נינט" – ממי שפעם היה מעורר כל-כך הרבה רגשות עד שהיו זורקים עליו מכל הבא ליד בהופעות, נותר חיוך ריקני. אה כן, וגם ארנק ואגו שעושים תחרות מי יותר מנופח. אולי יום אחד גפן יחזור לאותה דמות שהצליחה לעורר דיון חברתי-פוליטי-תרבותי כלשהו, גם אם רדוד. בינתיים הוא גרסה משוכללת ומודעת לעצמה של הסלב הישראלי, עם ערימה של שירים משובחים מהעבר ההולך ומתרחק.

אביב גפן ב"גולדסטאר סאונד סיסטם", האנגר 11.