עצמאיות בשטח

בשמונה השנים האחרונות הפכה הדרה לוין ארדי מעוד מוסיקאית מתחילה, לבעלת עדר מעריצים נאמן ועד למעמדה העכשווי כאחת הזמרות המוערכות בארץ.

להדרה, כמו לעמבה, אי אפשר להשאר אדיש: או שאוהבים, או שלא. אין לערער על כך שהיא דמות מרתקת, גם אם ההגדרה באתר הבית שלה כ"חלוצת הסצינה העצמאית האלטרנטיבית בארץ" היא בגדר שכתוב מעורר גיחוך של ההיסטוריה. עיקר הבעיה עם הדרה המוסיקאית-מבצעת היה העומק המאולץ שהיא שידרה, שהולבש על מוסיקה שג'וני מיטשל עשתה הרבה יותר טוב.
"כאילו אין מחר" הוא האלבום הראשון של הדרה בעברית. היא לא זונחת את האנגלית, אלא מפצלת את עצמה בין השפות. האלבום החדש מחדד שלושה מאפיינים שמדגישים עוד יותר את היותה באמת אחת מהדמויות המעניינות במוסיקה הישראלית, אולי דווקא בגלל המעבר המוצהר לעברית.

1. התאווה שלה לניסיוניות וגיוון גורמת לאלבום לקפצץ בין היפ-הופ וסול לבין הקטעים היותר "מסורתיים" של תחילת הדרך שלה - מה שניתן לכנות בהכללה גסה כ"אמריקנה". אין הרבה מוסיקאים בארץ שיעזו להוציא אלבום שמרשה לעצמו לגעת בכל-כך הרבה ז'אנרים – ניכר שהדרה שומעת הרבה מוזיקה ומכירה את הניואנסים בכל אחד מהז'אנרים בהם היא מתנסה באלבום הזה. בעיקר מרשימה היכולת שלה ליצור דרמה-קליטה בקטעי הניאו-סול שהם הדומיננטיים באלבום.

2. כאמור, ניכר שהדרה שומעת המון מוסיקה: מוסיקאים שהם בעצמם חובבי-מוסיקה אדוקים, נחשבים מרתקים. אינספור ההשפעות על הדרה ניכרות באלבום הזה, וזה בהחלט הישג.

3. גם תוך כדי המחוות, הניואנסים וההתנסויות, הדרה נשארת הדרה – תאהבו אותה או לא, היא תמיד היא. מעבר לקול ולהגשה הייחודיים שלה, הדרה משיגה את הזהות ה"הדרתית" באמצעות המודעות הגבוהה שלה לעצמה - עוד אלמנט שלא הרבה מוסיקאים יכולים להתגאות בו. השיר "סלב אלטרנטיבה" הוא סוג של כתב וידוי נוקב, נדיר ומרשים, לגבי המצב היצירתי הנוכחי של הדרה עצמה.

הדרה היא סוג של טעם נרכש. אחרי האלבום הזה, גם מי שלא רכש את הטעם בהחלט יהיה מסוגל להבין את הקסם שלה. קשה להתעלם מכך שהיא יוצרת מרתקת (בקנה מידה מקומי-ישראלי). "כאילו אין מחר" הוא אלבום מיוחד בכך שהוא מאפשר להאזין לו בהתאם למצב-הרוח של המאזין עצמו: אם תרצו, הוא יהיה אלבום כייפי וקליל. מצד שני, הוא גם יכול להיות מסע רגשי, מעניין וסוחף בנבכיה של יוצרת אמיצה.
הדרה לוין-ארדי – "כאילו אין מחר"

צדיק כתמר

אם אצל הדרה התשוקה והניסיוניות מצטרפות למחויבות ומתגבשות לכדי אלבום מעניין וייחודי שמתגבר על חולשותיו, הרי שאצל תמר גלעדי נותרנו רק עם המחויבות. לא שזה מעט – גלעדי מספרת בחוברת המילים על חלק מהמסלול המעניין שעשתה בדרך לאלבום הזה, שכולל מילים שכתבה הסופרת לאה עיני והפיק חמי רודנר. הבעיה היא שמעבר למילים, שהן אכן ברמה גבוהה יחסית, ולתפקידי הגיטרה המעולים של תמר אייזנמן, אין כאן הרבה. יכול להיות שהלחנים של גלעדי לא רעים, אבל ההפקה והעיבודים מטביעים אותם בבריכה של רוק רכרוכי ומיושן, ובסאונד חסר מעוף. הקול של גלעדי, ששידר פגיעות מרגשת כשארקדי דוכין הפיק אותה ("האהבה מתה"), מתגלה בבעייתיותה, הרבה ב"זכות" הלחנים וההפקה חסרי ההשראה.
עצוב לשוב ולגלות עד כמה מפיק האלבום חמי רודנר - אחד היוצרים הטובים והחשובים שהיו בארץ בשנות ה-90 - הפך לא יצירתי ולא חדור-להט בימינו. עצוב עוד יותר שגלעדי "נופלת קורבן" למוניטין העבר של רודנר, וכך המחויבות שלה מתמסמסת בתוך הבנאליות הזחוחה של רוק-מיינסטרימי שעבר זמנו. רק השיר שסוגר את האלבום, "סוג של ורוד", מצליח לחרוט רושם ממשי כלשהו בזכות כלי מיתר מלנכוליים.
תמר גלעדי – "סוג של ורוד"

ולסיכום:
לוין-ארדי עבדה על האלבום בעיקר עם עצמה ועם הבן שלה. לא מעט מהקטעים הוקלטו בבית "סבא וסבתא לוין". זה לא שהאלבום מושלם, אבל לפחות ניכרת בו הנכונות של המוזיקאי להסתכן ולהתנסות, והוא יוצר רגש, אנרגיות ואינטימיות. גלעדי עבדה עם נבחרת מרשימה של מוסיקאים בהפקה "יוקרתית". האלבום לא מושלם ולא מנסה אפילו לכפר על חוסר השלמות בתעוזה ובאנרגיות. אכזבה.
ומה המסקנה? עדיף להעז ולנסות, מאשר ללכת "על בטוח" ו"בגדול" - במיוחד אם שני האחרונים קשורים לחמי רודנר.