אנטי שאנטי

בית השאנטי נוסד ב-1984 כמעין פנימיה לבני-נוער וילדים שנפלטו ממסגרות שונות. מאז, הוא עלה לכותרות בעיקר בהקשרים חיוביים בשל היותו מעין מפלט אחרון עבור אותה אוכלוסיה, באווירה ייחודית השונה מאווירת הנכאים שלרוב שורה במוסדות מסוג זה.
חלק מהדרך החינוכית-אנושית השונה של בית השאנטי באה לידי ביטוי בפרויקט המרשים הזה, בו עבדו התלמידים מבית-הספר Muzik עם הנערים והנערות מבית השאנטי. את מילות השירים כתבו ילדי בית השאנטי, כאשר את יתר העבודה המוזיקלית (הלחנה, עיבוד, ביצוע והפקה) עשו תלמידי Muzik בהשגחתו של דודי לוי.
עכשיו, זה לא שאפשר להיות אובייקטיבי בקשר לפרויקט כזה יפה, נכון? הרי גם אם האלבום הזה היה ממש-ממש גרוע, אי-אפשר היה לכתוב עליו מילה אחת רעה. המזל הגדול הוא, שהאלבום הזה, מעבר להיותו מיזם יפה ומרגש, הוא באמת-באמת טוב ומרגש בפני עצמו, מבחינת המוסיקה והטקסטים.

מילים שחורכות

את החשש הראשוני שהאלבום אכן יהיה "שאנטי-שאנטי", עם מילים בנאליות ולחני רוק-ישראלי מצויים כליווי המתבקש, מחליפה כבר ברצועה הראשונה תדהמה מהתעוזה. "רכבת לונה פארק" (בגרסה הראשונה מבין השתיים שמופיעות באלבום), הרצועה הפותחת, חושפת את המורכבות המכאיבה של האלבום הזה – ספק-שיר ערש אווירתי ומריר שפורק את הטראומות בצורה הכי ישירה שאפשר, ומגלה את הכאב הנוראי בילדות שרוצה להיות תמימה ונתקלת בצדדים האיומים ביותר של המין האנושי. אחרי שיר פתיחה כזה, מתעורר דווקא החשש שאולי האלבום הזה הוא אכן רכבת-הרים רגשית קשה מנשוא, גם אם מתגמלת וחשובה.

מי שמילים כמו "אמא את שידעת, את שתקת, בת זונה / אבא אתה שנגעת שפלשת, בן זונה..." (מתוך "הנה אני כאן", אולי השיר הקשה והמרשים ביותר באלבום) מרתיעות אותו, רצוי שיתרחק מהאלבום הזה.

המילים של ילדי בית השנטי חורכות את ליבו של המאזין, אין דרך אחרת להגדיר זאת. את כל מה שמועבר בעיתונות בסנסציוניות מוגזמת שרובנו הפכנו אטומים אליה, מעבירים ילדי בית השאנטי במילים שמרוב כנות הופכות גם למתוחכמות. אותנטיות הפכה להיות מילה שחוקה כל כך, אבל עד שסופסוף יש משהו שהוא אכן אותנטי, בדמות המילים שבאות מהמקומות הרגשיים העמוקים, הכואבים והכנים ביותר, רצוי להשתמש בתואר הזה. המילים של ילדי בית השאנטי נעות בין תיאורים מצמררים של טראומות איומות ("כלב", המתאר באופן חסר רחמים חוויות של נערה בת 16 במכון ליווי), לבין נאיביות כובשת ומלאת תקווה ("רחובות אלימים", על השאיפה לעולם אחר ונקי יותר). בליל המילים במיינסטרים הישראלי, שלרוב עוסק בצורה בנאלית ביחסים שבינו-לבינה, או במקרה הפחות רע ברוחניות, נראה עלוב אל מול האש היוקדת שפורצת כאן. הן ילדי בית השאנטי והן מי שעבד איתם על הטקסטים ראויים לכל מחמאה ועידוד אפשריים על האומץ והכנות שהם מפגינים כאן. מעבר לכך, יש להלל את הנכונות שלא לייפות את המציאות ולהוציא אלבום מצונזר – זה כלל וכלל לא מובן מאליו שמילים כמו "וסדינים לבנים / וביניהם גופי הקטן / והדובי ממול מביט / ושותק / והנה הוא עוצם עיניים / והנה מגיעות הידיים" (מתוך "לונה פארק (מלך)") מופיעות כאן, או באלבום כלשהו.

אומץ תחת אש

למרות כל המחמאות למילים, האלבום לא היה כל כך מוצלח אלמלא המוסיקה לא הייתה ראויה גם כן. אולי זה הרעב והרצון של התלמידים הצעירים, אולי זה המאמץ שטקסטים כאלו דורשים - מקרה תלמידי Muzik הוכיחו שלהיות סטודנט בבית-ספר למוזיקה באזור גוש דן לא אומר שחייבים להישמע כמו יצירה מהונדסת לפלייליסט של גלגל"צ. מרשימים במיוחד העיבודים האלקטרוניים - "הנה אני כאן" שכבר הוזכר וכן "מלכת הכיתה" - כאשר גם עיבודי הרוק אמנם פחות ייחודיים, אך מעבר להיותם מאוד אנרגטיים, הם גם משרתים בצורה מאוד-נאמנה את המילים ומדביקים אותן היישר אל תוך מוחו של המאזין ("ימים שעברו" מדבק במיוחד). בין הרוק לאלקטרוני נמצאים גם כן כמה שירים, ביניהם בולט במיוחד "גלגל" המהפנט, אשר מעניקים עוד צד חיובי לאלבום הזה – הוא מגוון מאוד.

המילים הטובות לגבי האלבום הזה יכולות להמשיך עוד ועוד, כשמבחינתי הדבר הכי מרשים כאן הוא האומץ והמסירות של כל הצדדים המעורבים, שבא לידי ביטוי בכל אספקט אפשרי ב"רכבת לונה פארק".

מדובר באלבום חשוב מכל בחינה שהיא. הוא דורש הרבה מאוד מהמאזין ומזכיר לנו שזו אחת התכונות העיקריות של אלבומים חשובים באמת, בנוסף לאומץ, כנות ומסירות.

אומנים שונים - רכבת לונה פארק