הכלום שנשאר

קשה, קשה. קשה לכתוב שש מאות מילים על כלום. בזמן כזה כולי הערצה ליוצרי "סיינפלד", שהצליחו להריץ את התכנית שלהם במשך תשע עונות, באמת.
אוהד חיטמן לא מתכוון להרע לאף אחד, הוא פשוט חושב שהוא מוזיקאי וכנראה שלא מעט אנשים חושבים שהוא כזה. יכול מאוד להיות שחיטמן הוא אכן מוזיקאי, אבל ב"הרגע הבא" אין מוזיקליות, רגש, ייחודיות, עומק, כיף, תשוקה או יצירתיות. יש כאן בעיקר הרבה כלום, מסוג הכלום שכבר שמענו עשרות פעמים ושפעם-פעם (כששלמה ארצי עצמו החליט להפסיק לעשות כלום ב"גבר הולך לאיבוד") אולי היה מעניין. היום הוא פשוט כלום.

עם חיטמן עבדו על האלבום אנשים מוכשרים (במיוחד המפיק שמוליק נויפלד וגם רן שם-טוב מאיזבו, שמתארח בתפקידי גיטרה מיותרים בכמה שירים), אבל יש גבול למים מהסלע שמפיקים ומעבדים מסוגלים להוציא. החצוצרה היפה ב"(שוב) שלכת" לא מסוגלת להחביא את המאמץ העילאי שהושקע כאן בניסיון לעשות שיר-חורף-רומנטי-מלנכולי - מאמץ שמסתכם בשיר שכמותו שמענו כבר עשרות פעמים, הן מבחינת הלחן הנדוש והן מבחינת המילים שמיותר להצמיד להן שם תואר.

"לכבודך", שמגיע מיד אחריו, ממחזר חלק מהשטיקים המלודיים של "שלכת", בתוספת מילים שנער מאוהב בן 16 היה משליך לפח כסקיצה ראשונית לשיר אהבה. שוב, העיבוד הנאה והיחסית מיוחד שיש בשיר הזה פשוט לא מסוגל לכסות על האפרוריות שבה מתבוסס חיטמן. למקרה שהקשר בין המלודיות של שני השירים שהוזכרו לעיל נדמה כלגיטימי ברצף של האלבום, מגיע מיד אחרי "לכבודך" - שיר ששוב משתמש באותה מלודיה פחות או יותר – "אלוהים, אל תנסה אותי" (גם אני פניתי לאלוהים אחרי המיחזור השלישי ברצף של אותה מלודיה). תנסו שנייה לשיר את השם של השיר הזה – כמו ש-90% מהאוכלוסיה תשיר את המשפט הזה - ככה הוא גם בשיר. זאת לא מוזיקה, זה כלום. וכשזה בא קומפלט עם רוחניות-יהודית בשקל, כמיטב האופנה העכשווית, זה כלום מקומם במיוחד.

קורבן המיינסטרים

הדואט עם רונה קינן, "נקודת ההתחלה", הוא אחד השירים שהם הכי פחות כלום באלבום הזה. ועדיין, הוא מזכיר איזה דואט דמיוני של שלמה ארצי עם יהודית רביץ, לא משהו קצת יותר מקורי ואנרגטי. מעצבן. לקראת סיום מגיע עוד רגע סביר, "אי אפשר", בו שר חיטמן די יפה ומגלה שבים הכלום שהציף אותנו עד לרצועה הלפני אחרונה הזו, קצת נאבד הקול הלא-רע שלו. חיטמן מלווה את עצמו בפסנתר, הוא נשמע דווקא משוחרר יותר ושר עם קצת להט, שמרמז שאולי ההפקה של נויפלד רק מפריעה לחיטמן. אבל, שוב, גם הרגע הסביר והדי-בודד הזה לא מסוגל לכפר על "בא לי בקצב", שהוא יענו שיר-מועדונים-אלקטרוני, שמדבר בחרוזים מביכים ("עצב, בא לי בקצב, בכל הכוח, באתי לשכוח" וכך הלאה) על תרבות המועדונים-זיונים בתוכה מנסה ללכת לאיבוד האדם המודרני.

קשה להימנע מלהזכיר את העובדה שחיטמן למד ברימון. אני לא קובע כאן שבגלל שחיטמן (וכל החשודים המיידים האחרים) למד ברימון, אז הוא כמו שהוא. השאלה שעולה היא למה כל כך הרבה יוצרים צעירים (יחסית, חיטמן עוד מעט בן 31) ומתחילים (יחסית, זה האלבום השני שלו) הולכים על בטוח? למה המיינסטרים הישראלי כזה חסר השראה ולהט? למה האלבום החדש של יוצרת מאוד ותיקה כמו ריטה יותר ניסיוני מאשר זה של אוהד חיטמן? אני מסוגל להבין את הפחד מניסיוניות והרצון ללכת על בטוח של יוצר צעיר שמעוניין לבסס את עצמו. זה לגיטימי בעיקר באלבומי פופ שמהונדסים מלכתחילה להצלחה מסחרית. אבל באלבום שבו זמר צעיר כותב בעצמו את רוב המילים והלחנים, הופכת הזחיחות נטולת האומץ וחסרת ההשראה למשהו בלתי נסבל.

זה לא שחיטמן עד כדי כך גרוע – ההגדרה "גרוע" לא מתאימה לאלבום הזה, "כלום" מתאימה הרבה יותר. זאת בוודאי גם לא אשמתו של חיטמן עצמו - הוא פשוט גדל ויוצר בסביבה שבה הכלום הוא הדרך הכי טובה כרגע להצלחה. הבעיה היא שהדרך להצלחה דורשת מהמוזיקאי לכוון את עצמו למצב "כלום" עם קמצוץ פוזה של עומק. חיטמן הוא לא שורש הבעיה, הוא אחד מהקורבנות הרבים שלה. חיטמן, אתה באמת לא אשם. התעשייה, התקשורת והקהל אשמים. אומרים "לא!" לכלום, מעודדים מוזיקאים/יות עם ביצים!

אוהד חיטמן - הרגע הבא (עננה)