אלהים נמצא בפרטים

ארז לב ארי צודק, הפרטים הקטנים באמת מאוד משמחים. הבעיה היא שעצם ההצהרה על המודעות של לב ארי לחשיבותם, לא מונעת את העדרם מהדיסק הזה, כמו גם את העדר השמחה שלי בעקבות ההאזנה לו.

מהתווים הראשונים של האלבום "שמחת הפרטים הקטנים", מנסה לב ארי למקם את עצמו בתוך הקונצנזוס המסחרי-ביקורתי בו נמצאים כמה מהמשפיעים הברורים והעיקריים עליו: אהוד בנאי, ברי סחרוף ובמידה פחותה גם עמיר לב, נקמת הטרקטור ומאיר אריאל. גם מבחינת המילים לב ארי מסתובב באותה שכונה מופשטת של כל אלו, המתמודדים עם שדים אישיים וחברתיים.

כבר מהשיר "צדק" ברור שללב ארי יש כשרון, אבל כשהוא שואל "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר?" כשורה הראשונה באלבום, הוא חוזה את השאלה שצריך להפנות אליו בתום ההאזנה – מה אתה, ארז, עושה עם הכשרון הזה באלבום הזה? התשובה מתפזרת על פני אחד עשר שירים שמתכתבים עם כל אותם רוקרים ישראלים רגישים וקנוניים, התכתבות שלא משאירה ללב ארי מספיק מרחב לביטוי אישי.

האמת היא שבמקום אחר ובזמן אחר, "שמחת הפרטים הקטנים" היה נחשב לאלבום מבריק למדי – לב ארי עושה כאן כמעט הכל (מילים, לחנים, עיבודים, הפקה, נגינה על רוב הכלים) ועושה את זה טוב. יש לו חוש ללחנים קליטים המוכנסים אל תוך מבני שירים מגוונים; העיבודים מקפידים לכלול מעבר לגיטרות-בס-תופים; גם כלים השומרים על רעננות (סאז, נבל ומגוון כלי הקשה למשל) והמילים עצמן אמנם לא ברמה של אהוד בנאי או מאיר אריאל, אך הן גם לא מביכות, סוג של הישג בימינו.

אז איך בכל זאת, על אף כל המחמאות, "מצליח" האלבום של לב ארי להיות לא מספיק טוב? כאן אנחנו מגיעים לנקודה הכאובה של כשרון בלתי ניתן לערעור שפשוט מתאמץ יותר מדי, הרבה יותר מדי.

אני לא יודע אם לב ארי באמת כל כך אוהב את סחרוף ואת אהוד בנאי, אבל כמעט כל ניואנס מוסיקלי באלבום הזה מזכיר אותם ונשמע יותר מדי כמו מחווה מוגזמות למקור. כך למשל, בשיר הנושא של האלבום שר לב ארי "מה לי, משתגע" בהגייה והטעמה סחרופיות לחלוטין, כשתפקידי הגיטרה מקצינים את הדמיון עוד יותר. "חלל" נשמע כמו קטע שלא נכנס ל"נגיעות" של סחרוף וגם "זכה את עמי" לוקה בגיטרות ובתפקידי שירה אובר-סחרופיים. ב"לבבתני" לב ארי מגדיל ועושה כשהפתיחה נשמעת כמו סחרוף מ"חם על הירח" ואחר כך מגיע תפקיד גיטרת אהוד-בנאי קלאסית שבצירוף הכינור, האקורדים והאווירה שהמילים (בהשראת שיר השירים, כמה לא מפתיע) משרות פשוט לא מאפשר להתנתק מהתחושה שזה קצת יותר מדי דומה.

לב ארי עצמו באמת מאוד מוכשר: הקול שלו יפה והאלבום הזה מהוקצע, לא רק יחסית לאלבום בכורה. אלא שכאן אין כאן שום דבר שלא שמענו כבר במקומות אחרים, ובמקומות האחרים זה היה מרענן, חדשני ומרתק. כאן זה כבר לעוס, נדוש, אפילו מאוס.

"שמחת הפרטים הקטנים" יוצא כך בעיקר כמתאבן שגורם לרצון עז לשמוע את סחרוף ובנאי המקוריים, ולא את ההדהוד שלהם, ההדהוד שהוא לב ארי כרגע. אלבום מרשים, אך גם חסר ייחודיות ומקוריות ואם לב ארי רוצה להיכנס אי מתישהו לשכונה של בנאי וסחרוף, הוא חייב להפסיק עם המחוות וללטש את האמירה האישית המיוחדת שלו, שבאלבום הזה רק פה ושם מבצבצת.