בשיק בינלאומי
עמרי גרינברג חושב שהאלבום החדש של רוי אדרי מסתפק רק בהפקה מוצלחת, אבל באלבום של קותימן יש את כל הגרוב הנכון
במדינתנו הקטנטונת יש כמה סצינות מוסיקליות שמחשיבות את עצמן ככאלו הנמצאות פחות או יותר באותה רמה כמו המקבילות שלה מחו"ל. האלבומים החדשים של רוי אדרי, "עד הסוף" ושל קוטימן מגיעים מנבכי שתיים מהסצינות האלו, ההיפ-הופ וה-Fאנק/דאב (בהתאמה).
רוי אדרי// עד הסוף
רוי אדרי בילה לא מעט זמן והוציא לא מעט אנרגיה כחלק מההרכב "Side Effect", עליו נעשה הסרט "בשבילי הם יותר טובים מהביטלס", שניסה את מזלו בארצות הברית. מאז הספיק אדרי לצבור קילומטרז' כמנחה בערוץ 24 וכצומת בביצת ההיפ-הופ-גרוב המקומית, כאחד מהיחידים שקשורים איכשהו גם ל"תאקט" וגם לכל שאר הסצינה.
למרות שעבר זמן מה מאז "סייד אפקט", אדרי לא איבד את הגרוב והמורכבות שאפיינו את ההרכב ההוא (בו היה חבר גם איתמר ציגלר המבריק מ"בלקאן ביט בוקס), כשהאלבום שלו שוחה בקלילות מפתיעה בין קטעי היפ-הופ-Fאנקיים-כיפיים ("בקול אחד", בו מתארח פישי), בלדת סול-גרוב מלטפת ("אישה", עם תמי) והשפעות רוק (בעיקר ב"כבד לי", שהפזמון שלו מתכתב באופן אירוני עם רוק כבד, ואז מחליק בטבעיות מרשימה חזרה להיפ-הופ).
מעבר להפקה המגוונת והעיבודים שמצליחים להחזיק גרוב משובח שהם הבסיס לכל אלבום היפ-הופ ראוי, מנצנצים באלבום כמה אורחים מרשימים ביותר: קובי אוז שר טוב ב"גורל חתום", המזגז יפה בין השפעות "אתניות" לבין היפ-הופ, ובשיר "אור" מתקיים מפגש פסגה בין שאנן סטריט לאביתר בנאי, מפגש שדווקא מוליד את אחד מהקטעים היותר חלשים באלבום, בעיקר בשל החרוזים חסרי ההשראה של סטריט.
כאן בעצם מתחבא כל הקטע של האלבום הזה: הפקה משובחת, לחנים מעניינים, גרוב אמיתי, ביצועים מעולים, קולות יפים (אדרי עצמו, איילה אינגדשט ושאר האורחים) ופלואו מצויין (שוב אדרי עצמו ושאר האורחים), שברגע הראשון גורמים למאזין לחשוב שמדובר באלבום באמת טוב, מפתיע ויצירתי. אלא שאחרי ההאזנה השטחית ובתום התעמקות במילים, מתברר שאדרי הוא לא המיסטר-פרפקט שעושה רושם שהוא ממבט שטחי; "עד הסוף הולכים על הכל/ הדרך קשה נעבור כל מכשול בכבוד/ השמש מראה לי את האור/ שאלוהים יעזור" ("עד הסוף") - וזאת עוד דוגמה עדינה לשטחיות המביכה של המילים בכל שיר ושיר.
על העטיפה הקדמית של האלבום אדרי מצולם עם התקליט של סטיבי וונדר, "Hotter than July", ובצידה האחורי של העטיפה מוטלים אותו אלבום של וונדר לצד אלבום של אריק איינשטיין. ההשפעה המוסיקלית של וונדר מובהקת לאורכו ולרוחבו של האלבום הזה, על הגרוב והעושר המוסיקלי שבו. ההשפעה של המילים הפוליטיות, המחויבות, המרגשות והרושפות של וונדר, לעומת זאת, נעדרת באופן מוחלט מהאלבום הזה, כמו גם השפעה של הדקדוק וההקפדה על רמה גבוה של מילים המאפיינים את הקריירה של איינשטיין. מעבר לחזות המוזיקלית המבריקה של האלבום הזה מסתתר תוכן רדוד ואומלל, וחבל. אין ספק שאדרי מוכשר ושמבחינה מוסיקלית ותדמיתית הוא "ברמה של חו"ל", אבל כל זמן שהמילים שלו יהיו כאלו, זה לא זה.
Kutiman
המילים משחקות תפקיד הרבה פחות משמעותי אצל קוטימאן/קותיאמאן/קותימן (קשה להחליט איך לאיית את השם שלו בעברית אם בקומוניקט הוא כתוב ביותר משלוש דרכים שונות): אחרי שהפך לחלק אינטגרלי ממה שנכנה סצינת הגרוב הישראלית (חיבור של סצינת ה-Fאנק, פאנקנשטיין למשל, הדאב בניצוחו של חיים לרוז והפופ-גרוב של אמ.סי קרוליינה ופאנסט), טס המוסיקאי המוכשר הזה לג'מייקה יחד עם רונן סאבו לכמה חודשים במהלכם נוצר האלבום הזה.
למרות מה שניתן לצפות מאלבום שהוקלט בג'מייקה, ורק אם ממש חייבים להכניס אותו לתוך קטגוריה, אזי שמדובר כאן באלבום סטרייט-אפ-Fאנק ברמה גבוהה שמצדיק את המוניטין המשובח והמשתבח של מנענעי הישבן הישראלים שאינם ראפרים. אמ.סי קרוליינה מצטיינת כהרגלה בשלושת השירים בהם היא מתארחת, אלרן דקל (סולן פאנקנשטיין) גם הוא זורם כמו תמיד עם הגרוב והאלבום כולו הוא תענוג מבעבע של Fאנק בניחוח קלאסי, המתכתב בעיקר עם ג'ורג' קלינטון ופרלמנט Fאנקדליק ובקטנה גם עם סליי סטון ומשפחתו.
הבעיה היחידה באלבום הזה, וגם היא פעוטה למדי, היא שניתן היה לקצר אותו אף יותר, מכ-50 דקות לסביבות ה-35, ואז היה הופך לאלבום באמת גדול. אבל זה לא צריך להפריע לחגיגה הזו שקותימן וחבריו עושים לנו. רק נקווה שמתוכנן איזה סיבוב הופעות קצרצר עם החומרים מהאלבום, או-אז תהיה חגיגה אמיתית. קותימן אמור לחמם את אריקה באדו בארץ - שם תיתכן תחרות אמיתית בקשר למי-יש-יותר-גרוב, עד כדי כך.