רמז לסקנדל

ריטה של שנות ה-80 נראתה לי אגרסיבית, דוקרת, צווחנית ופרובוקטיבית (את כל התארים האלו אני מדביק עכשיו, לא חשבתי במונחים האלו כשהייתי בן חמש כמובן). פתאום היום, ריטה נראית רגישה יותר, עדינה, שברירית. הקול שלה נעים, עמוק, המילים פגיעות ומבטאות תהפוכות נפש. זה מה שקורה כשעוברות 20 שנים, אנשים משתנים. היפה כאן הוא שריטה לא מפחדת לבטא את השינוי הזה ולהנציח אותו באלבומה החדש והמרשים "רמזים".

ריטה לא סנסציונית כמו העיתונות, היא לא מסבירה מהם ה"רמזים" ולמה, אבל היא גם לא בובת-פופ מעשה ידי התעשייה. מהמקום המיוחד הזה, המחויב לרמה גבוהה של עשייה לא-שטחית מחד ונגישות מאידך, מוציאים ריטה ושותפיה (הרבים והמוצלחים) אלבום אישי ועדין, כזה המצליח לרגש וללחוץ על הכפתורים הנכונים מבלי ליפול למלכודת הסנסציה.

לא צריך להעמיק בנבכי הביוגרפיה כדי להבין מהם חלק מהגורמים לשינויים האלו שריטה עברה ובאים לידי ביטוי באלבום. הסימנים פזורים לכל אורכו ורוחבו: הרצועה הרביעית, "סוף עונה", מרמזת על השינוי האישי המשמעותי בחייה של ריטה בתקופה האחרונה. את המילים היפות לא כתבה ריטה עצמה, אלא עילי בוטנר (שגם הלחין) ואלי מורנו. הפכחון, הרגישות וההמנעות מסנסציוניות שבשיר הזה מתוות את הדרך לשאר האלבום, המשלב בין כנות נדירה למעין ביישנות-מהוססת שמוסיפה לקסמו.

לא ימים של תום

הפקה מהוקצעת ונגנים מעולים תמיד אפיינו את עבודתה של ריטה, אך כאן מדובר ביותר ממהוקצעות: אם עברי לידר כאמן סולו כבר מחזר את עצמו לדעת, הרי שכמפיק הוא מתגלה כמוסיקאי המתוחכם שהוא יכול להיות. לידר וגדי גידור (מנהל אמנותי) בחרו להשתמש בלהקת הליווי של לידר מהשנים האחרונות (גלעד שמואלי בתופים, בוטנר בגיטרה וג'נגו בבאס), והדינמיקה שלהם כלהקה מהווה את הבסיס הראוי והמוצלח לכנות אליה שואפים ריטה ולידר, כנות שוודאי לא הייתה מושגת באמצעות נגנים-שכירים אחרים. הצליל החם שכלים חיים מפיקים (בניגוד לסימפולים) אינו בר תחליף, בוודאי לא כאשר מדובר באלבום המנסה ליצור תחושה של אינטימיות.

אחרי אלבום בינלאומי שלא היווה את פריצת הדרך המיוחלת של ריטה בזירה הזו, אלבום מקומי יומרני שכשל אף הוא (באופן יחסי) ומופע גרנדיוזי (יתר על המידה, כנראה) נדמה שהכיוון האינטימי והחמים הזה הוא המוצא המוצלח ביותר שריטה יכלה לייחל לו. זוהי אירוניה מעט מרירה, שממשבר אמנותי-מסחרי מגיעות יצירות כה רלוונטיות. אמנים לא מעטים היו מנסים להתעלם מהמצוקה ולהמשיך באותה דרך בה צעדו עד כה, אך החל משיר הפתיחה ריטה מבהירה לנו שהיא ביצעה שינוי קיצוני והיא מביאה אותו לידי ביטוי באלבום הזה - "היינו גדולים" שפותח את האלבום נשמע כמעט כמו שיר של "ג'וי דיוויז'ן" (ניתן לזקוף זאת בוודאי לזכות לידר), עם מילים מורכבות (של רחלי שביט) השוטחות בפנינו את מיקומה הנוכחי והמיוחד של ריטה, כאשה במשבר הממשיכה, משתנה ושורדת באמצעות אותם שינויים: "והלב הנחבט, והגוף העייף שידענו ביחד אינם נשברים".

האלבום מלא בשירים שקטים, איטיים, מופנמים - אין שמץ של סימן לפומפוזיות ה"ריטהית" הכה מוכרת. המבחן המשמעותי ביותר ל"ריטה החדשה" נמצא בקטע הקצבי ביותר באלבום, "למד אותי לרקוד", שאפילו מתהדר בשם קלאסי ללהיט ריטה גרנדיוזי. אבל ריטה מרסנת את עצמה ומנפיקה שיר רוק מלטף ואווירתי.

אין שירים חלשים באלבום הזה, אבל מצד שני גם אין כמעט אף שיר שמתעלה מעל לאחרים. כמעט, משום ש"איך זה קורה" הוא מהשירים היפים ששמעתי לאחרונה. באופן אירוני, זהו השיר היחידי בו מתחברים ריטה (מילים רומנטיות במיוחד) ורמי (לחן יפה ומאוהב). ב"מחכה", שאת לחנו כתב עידן רייכל למילותיה של ריטה עצמה, היא שרה "זה יבוא, כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו" - נדמה שריטה גם היא מעולם לא הייתה שלמה יותר עם עצמה. כשזה מתרחש בתוך סערה כזו סביבה, התוצאה יפה ויוצאת דופן בבגרות שלה. הרווח הוא של כולנו - ההאזנה לאלבום הזה היא חוויה מרגשת, כואבת ונעימה בו זמנית.

וידאו: שיר אהבה חדש

ריטה השיקה את אלבומה החדש במופע אינטימי, וכל החברים באו לפרגן. גם אנחנו היינו שם. לצפייה בקליפ, לחצו כאן>>