לפחות זה לא קרחת

רגע לפני ש...? רגע לפני ש...מה? זה שזה שם השיר האחרון באלבום לא משנה את המסתורין האכזרי שאופף את שם האלבום השני של שירי מימון. ראבק, אנחנו לא עומדים במתח. שירי, תגידי לנו מה עומד לקרות! הקריירה הבינלאומית שלך תהפוך להצלחה עצומה? תחזרי בתשובה? תוציאי עוד אלבום פופ מצוין אך חסר ייחוד? תחליטי לשדרג את עצמך ולעבוד עם אנשים קצת יותר יצירתיים, גם אם פחות מהוקצעים, מיועד נבו ומומי לוי? למה למתוח אותנו ככה, למה?

"רגע לפני ש..." לא עונה על כל השאלות האלו, וזה די מתסכל. אבל בכל זאת, אם מתעלמים לרגע מהשם ומתהיות לגבי הכיוון אליו מימון הולכת, כמו גם מכל העניין עם החברה הסלולרית שנתנה חסותה לאלבום הזה ולאלבום הלועזי הבא של מימון, נשארים עם אלבום פופ שהוא יותר ממספק, ולרגעים אף מענג. מימון היא אולי הדיווה הכי משמעותית שצמחה כאן מאז ריטה: הקול שלה משלב כנות וירטואוזיות והתשוקה שלה למוסיקה עוברת לא רק בהופעה, אלא גם באמצעות האלבום הזה שהוא קודם כל תצוגת תכלית מרשימה של זמרת מוכשרת ומחויבת.

יועד נבו ומומי לוי, שהפיקו את האלבום, עושים עבודה מקצועית בהחלט ולא מפריעים להצגה של מימון. המילים והלחנים קליטים, בין אם בשירים הקצביים (הרצועה הפותחת, "זה לא מה שהבטיחו לי" היא קטע סול בניחוח אמריקני כמיטב המסורת של לוי) ובין אם בבלדות ("כשהלכת", שאת מילותיו כתבה מימון מצליח לחמוק מקיטשיות ונשאר בגבולות הפומפוזי אך יפה). למעשה, פרט לרצועה אחת בלבד ("ממשיכה מכאן" הבנאלי והמיותר) כל השירים כאן הם להיטים בפוטנציה, כשבולטים בהם במיוחד שני שירים: "שבי לרגע", אחד משירי הפופ הישראליים היותר מוצלחים של התקופה האחרונה ו"בועה", בלדה שמימון כתבה ובה היא מרשה לעצמה להישבר קצת ולצאת המושלמות הטכנית המאפיינת אותה.

אלא שדווקא הרגעים הטובים של האלבום, ויש רבים כאלו, חושפים את החסר בו. הטעם הזה הוא לא ממש טעם של החמצה, אלא העדר השאיפה ליותר מזה. מוצרי פופ ישראליים שצלחו את מבחן הזמן לא פחדו מהשאיפה הזו מעלה, בין אם אל המשוררים אל המקורות היהודיים או אל עבודה עם מוסיקאים בעלי השכלה קלאסית. האלבום של מימון הוא אמנם אלבום פופ מצוין, אבל אין בו אף שיר באמת מרגש. הערך המוסף לא קיים באלבום הזה, כי מימון (וקברניטי הקריירה שלה) מעדיפים ללכת על בטוח, וחבל מאוד. המילים באלבום הזה אינן מביכות, כמו אצל מתחרים של מימון בפלייליסט, אבל הן לא מאפשרות באמת חיבור אליהן משום שהן נטולות כל ייחוד, זהות מייחדת או מיוחדת: "הוא שכח אותך את לא מצליחה לשכוח/ זה רודף אותך ככה אי אפשר לשמוח (מתוך "יותר טוב לסלוח").

התמונה של מימון על העטיפה של האלבום הזה, המילים, הלחנים וההפקה - הכל בינלאומי, הכל לא מקומי, ולא אישי. זה אולי הישג ברמת ההפקה, זה אולי מה שמימון רצתה, אבל זה לא מרגש כמו שמוסיקה אמורה להיות, ונראה שמימון מסוגלת להיות. רגע לפני שמימון ממשיכה במסלול הכוכבות שלה, רגע לפני שאי אפשר יהיה כבר לחזור אחורה אל המציאות הישראלית, כדאי שהיא תשב לרגע ותחליט שאולי בכל זאת עדיף להסתכן בשבירה של מעטה בובת הפופ המושלמת ולהראות שהיא מסוגלת לעשות יותר מאשר רק לספק את הסחורה המסחרית.