נרדם

הו ג'קו. אני רוצה לפרגן, כי אתה חמוד ושרמנטי ומוכשר וכובש, אבל אני לא יכול ג'קו, אני לא יכול. מילא אם עוד הייתי יודע שזה כל מה שיש לך לתת, אולי אז הייתי באמת מצליח להדגיש את מעט הטוב שיש באלבום שלך, אבל אני יודע שאתה מסוגל לכל כך הרבה יותר. למרות הכשרון ג'קו, האלבום הזה עושה לך עוול גדול.

אז למה ככה? למה ללכת לכוכב נולד? למה לחשוב שלא יגלו את מה שאתה חושב באמת? למה אחר כך עוד לחשוב שתראה לכולם איזה מורד אתה? למה לא לעמוד מאחורי המילים שלך, אם כבר אמרת אותן? למה להמשיך במסלול המנוסה עם האלבום החדש הזה, שכולו התנצלות והתרפסות בפני כל מי שעיצבנת אז? אני באמת לא מבין מה אתה עושה.

פשוט לי יש הרגשה, ג'קו, שכשאמרת את מה שאמרת, וכששרת לפני "כוכב נולד" את "מדינה זונה" במסגרת "ג'אמוס", זה היה הרבה יותר קרוב לג'קו האמיתי מאשר האלבום הזה. נראה לי גם שזכית בכוכב נולד לא רק בזכות זה שאתה באמת זמר מוכשר ופרפורמר מלידה, אלא גם בגלל ניצוץ השובבות הזה.

הבעיה עם האלבום החדש הזה שלך ג'קו, היא שהוא כמעט מכבה לגמרי את ניצוץ השובבות. זה עוד היה בסדר אם היית קצת מקטין את מינון ההתרסה והשובבות אבל מוציא אלבום שמפגין את הקול הטוב שלך ואת הנוכחות כריזמטית שבאה עמך, אבל במקום זה שמת את עצמך בידיים של לואי להב שכבר 20 שנה בערך לא ניפק תחת ידיו שום דבר בעל ערך אמנותי אמיתי. להב "מצליח" להוביל אותך, ג'קו, למחוזות "היהודים" פינת "סינרגיה", אלא שמי שראה אותך מופיע (בין אם בכוכב נולד ובין אם בהופעות משל עצמו) יודע שאתה מסוגל להרבה יותר.

במקום להוביל אותך למקום מייחד ונפרד, הד ארצי ולהב הפילו אותך במלכודת של בנאליות מסחרית - האלבום הזה יספק ילדות בנות 14, אבל גם הן ישכחו אותו בגיל 16. לפחות בגזרת המלים, ניתן לזקוף לזכותך מאמץ כלשהו, אבל גם המאמץ הזה הוא לכיוון ריצוי הקהל ומיצוי הפוטנציאל המסחרי שלך כרוקר-מיוסר-אך-ידידותי לכל המשפחה. שום הזדמנות לפנות לקהל רחב ככל האפשר לא מוחמצת במילים, המשדרות מצד אחד חרטה על העבר, מצד שני השלמה עם ההווה ומצד שלישי מסמנות וי על אופנת ההתחזקות שאמורה להבטיח סופית את הקבלה מחדש של הג'קו אל חיק הישראליות, למקרה ששאר המילים המתרפסות-מתחרטות לא מספיקות.

גם מבנה האלבום זועק "אני אלבום רוק-מיינסטרים! תקנו אותי! תקנו!": הפתיחה יענו-אנרגטית, ההמשך יענו-Fאנקי, מספר Power ballads, רצועה אקוסטית וסיום יענו-אקסטטי, כמו שכתוב בספר הלא-כתוב "איך לעשות ב-2008 אלבום שישמע כאילו הוא ממש מנסה להיות מ-1993".

אבל למרות השטיקים המוסיקליים וההפקתיים שהעולם הגדול מיצה כבר אי שם באמצע העשור הקודם, ולמרות התדמית הצחורה (שמועברת גם באמצעות העטיפה), ולמרות שהקול נשמע הרבה פחות טוב מאיך שהוא יכול להשמע - למרות הכול, משהו מהניצוץ של ג'קו אייזנברג מצליח בכל זאת להגיע למאזין. עדיין יש כאן איזו חינניות כובשת, המצליחה לצוף מעל לבנאליות האיומה. דווקא היותו של האלבום הזה מחורבן, והוא מאוד מחורבן, רק מבליטה עוד יותר עד כמה ג'קו כוכב, כי הוא מצליח לזהור גם כשהכל מסביב שחור.

בינתיים הכוכבות הזו של ג'קו לא מגובה בשום תוכן מוסיקלי ממשי, יכול להיות גם שהיא לעולם לא תהיה מגובה, אבל כל זה לא באמת משנה: תמיד יהיה מעניין בסביבה של ג'קו. אפשר רק לקוות שהוא ירשה לעצמו להשתולל ולהתפרק, לשיר כמו שהוא יכול, לכתוב מילים ולחנים פחות צפויים, ולקחת לעצמו מפיק-מעבד שלא מחכה רק לספור את הכסף בסוף ההקלטות.