רוק בבית הכנסת

דקה לפני שהטפטוף יהפוך למבול וימאס לכם לגמרי לשמוע על אופנת המוזיקה היהודית, הימאסות שתתרחש קצת אחרי שסחרוף יוציא את "האלבום היהודי" שלו (בתקווה שאכן הוא יוציא), תרשו לנו לדבר איתכם על הנושא עוד קצת.

השנים האחרונות חיברו את בית הכנסת לפלייליסט - הדוגמא המובהקת היא כמובן קריאת "שמע ישראל" של יהודה סעדו על במת כוכב נולד, קריאה שקדמו לה הגלים הכנעניים של אהוד ואביתר בנאי המתחזקים, ויריאת השמים הפומבית של עמיר בניון. השנה, הגל הגיע לשיאו. מאיר בנאי התקרב לדת והוציא אלבום שכולו חיבוק אוהב ומפנק כלפיה, "שמע קולי"; קובי אפללו השיק תדמית מסורתית וזכה לאהבת הקהל והמבקרים, ובמקרים אחרים, המאבק האמנותי היה עיקש יותר, כמו אצל ההרכב המופלא קרוזנשטרן ופרוחוד, המפרק מסורות כלייזמר.

התוצאות המוסיקליות, ברוב המקרים, היו סוחפות. התמודדות עם מסורת ותרבות היא מפתח להישגים אמנותיים על-זמניים, ואחרי שנים רבות (מדי) בהן התמודד הרוק והמיינסטרים הישראלי עם מסורות לעוסות מחו"ל הזרם הזה הוא מרענן ומשלהב.

לא מהיום, לא רק בישראל

האופנה הזו אולי חודרת רק לאחרונה אל הקונצנזוס המסחרי אבל היא הכתה שורשים במה שניתן להכליל כשוליים כבר לפני מעל לעשור: לפני כמעט 20 שנה הוציאו "נקמת הטרקטור" עיבוד דאנס ל"אדון הסליחות", אלון כהן (לשעבר מנושאי המגבעת) ורע מוכיח הקליטו אלבום שלם שנקרא "סליחות" ב-1995; ולהקת "אורפנד לנד" כובשת את העולם עם המטאל האתני-מסורתי-יהודי-ערבי שלה כבר שנים. חלק מהדוגמאות הבולטות ביותר להתמודדות ניסיונית ומעניינת עם היהדות, במובן של תרבות, מסורת והיסטוריה, נמצאות דווקא בניו יורק. אמן הראפ והרגאיי מתיסיהו הביא את החסידות ששאב בישיבת חב"ד אל במות בכל העולם, כולל אצלינו. במקביל, הלייבל צ' של ג'ון זורן, מוציא אינספור אלבומים בשנה שבבסיסם הניסיון לתהות על קנקנה של היהדות.

זו הייתה שאלה של זמן עד שההתמודדות הזו תעשה דרכה גם אל המוסיקה הפחות ניסיונית, כאשר המעבר שדניאל זמיר ביצע מסמל זאת: לאחר כשלושה אלבומים בלייבל של זורן יחד עם ההרכב שלו "סטלה" חזר זמיר בתשובה, חזר גם ארצה והחל להופיע. בהופעותיו הראשונות כאן עם ההרכב "עד מתי", נכחו לא יותר מ-30 איש. כיום, אחרי שהוציא אלבום בשם "אמן" בתו השמיני זמיר ממלא כל אולם בו הוא מופיע ומתארח בהופעות של סחרוף, מיכה שטרית וצדקיהו.

כמו תמיד באמנות, הזרם המרכזי נמצא כמה צעדים אחרי השוליים: מוסיקאים בעלי דחף ניסיוני ויצירתי עברו את שלב ההתבוססות בגלובליזציה, באמריקניזציה ובקפיטליזם, התבוססות שהתבטאה בניסיונות להישמע כמו כל דבר שהוא לא מקומי, אזורי או מחובר למסורת ממנה מגיע האמן. לאחר התבוססות זו הגיע השלב של חזרה אל המסורת והתמודדות עמה במסגרת יצירתית. היוצרים השכילו לשלב בין היתרונות שבגיוון המוסיקלי האינסופי הפתוח בפניהם, לבין העולם העשיר, המרגש והעמוק של התרבות היהודית.

איך מגיעים מבד"צ לגלגל"צ?

אבל מה השלים את התהליך הזה והחדיר אותו גם אל לב הקונצנזוס? הרי לא חסרות תופעות המשגשגות בשוליים אך נוטות גם להישאר שם – מדוע שילוב המסורת היהודית במוסיקה פופולרית הפך כה אטרקטיבי, הן למוסיקאים עצמם, הן לקהל והן לתעשייה? מדובר ביותר מדחף אמנותי, מדובר בביטוי להלך-רוח בחברה הישראלית המנסה למצוא את עצמה, למצוא את מה שמעבר למלחמות, לפיגועים, למתחים הבין-עדתיים ולשואה. המעבר הזה טמון בהיסטוריה, באמנות ובמסורת היהודית שמתחבאת לה בין חרכי המציאות הישראלית המייגעת – התרבות היהודית עשירה ברמות בלתי נתפסות ומספיק להתעניין קצת-קצת על מנת להבין עד כמה אנחנו מפספסים כשאנו מתעקשים לעסוק במלחמות.

התהליך בו האוונגרד ממפה את השטח עבור הזרם המרכזי, אשר בתורו מוביל את הציבור אחריו, הוא טבעי ונהדר. השאלה היא האם בארץ תהיה למוזיקה השפעה מעבר לעצמה, דהיינו שיותר ויותר אנשים יפסיקו לעסוק בפוליטיקה, בצבא ובשאר רעות חולות ויצללו עמוק-עמוק אל כל היופי המקיף אותנו וזוכה להתעלמות מצד רובנו. יהיה מרתק לבדוק לאן מגמה זו תלך בשנים הבאות והאם אכן היא בבחינת דרך התבוננות חדשה של החברה הישראלית על עצמה, כחברה בעלת תרבות מופלאה שראוי להתמקד בה ולא באלימות ושנאה, או שהיא אופנה-מסחרית חולפת שתעלם כלעומת שבאה.

לקב"ה הפתרונים, לנו דרושה הסבלנות לחכות ולראות מבלי להניח הנחות שווא.