מי קק"ל?

מיקה קרני היא מוסיקאית מוכשרת עם קבלות מכל התחומים (רימון, שלמה ארצי, להיטים משל עצמה, ביצועים ללהיטים של אחרים וכו'), שנראה שמצאה את האיזון העידון בין יצירת מוסיקה פופולרית ונעימה לאוזן לבין הבלטה של האיכויות הייחודיות שלה כמלחינה, כותבת וכמבצעת. פרט אליה, אין עוד הרבה דוגמאות למוסיקאים הנמצאים בסוג כזה של קונצנזוס, מסחרי וביקורתי, וששומרים על האיכויות הייחודיות שלהם לאורך מספר אלבומים.

צד מעניין בייחודיות של קרני הוא ההתכתבות שלה עם ארץ-ישראליות: החל מהלהיט הראשון שלה, "מיטשל", פורטרט של הווי-חברמני-רומנטי ישראלי-צעיר, עובר ב"סוף המאה ה-20", שהוא תיעוד פיוטי ונוגה של תל-אביב הבוהמיינית, וכלה ב"מגדלור", שניסה לשרטט את המעבר מנעורים תמימים בארץ לבגרות אכזרית בה. "הבטחה", אלבומה החדש והשישי של קרני, הוא כבר אלבום קונספט-ארץ-ישראלי לכל דבר ועניין.

ההחלטה של קרני להפוך את ארץ ישראל למושא האלבום שלה היא גם אמיצה, וגם טעונה בהשלכות אמנותיות ופוליטיות. אם היה ספק שמלחמת לבנון השניה הייתה הטריגר ליצירת אלבום זה, מילות הפתיחה של החוברת המצורפת אליו מסירות כל ספק. מיקי (שביב, בן-זוגה של קרני ושותפה ליצירה) ומיקה מכריזים שדווקא בתקופה אולי הכי איומה וחסרת תקווה של המדינה, הם שוב גילו את היופי שבה.

מבחינה אמנותית-תכנית, בנוסף לשירים עם הלחנים הנהדרים (כרגיל) של קרני והעיבודים העשירים על סף הפומפוזיים, קרני שוב חוזרת אל קלאסיקות ישראליות בקאברים ל"נתפייסה" (יכול להיות ששמוליק קראוס הוא המלחין האהוב עליה?) ול"היו לילות", שיר שצריך מידה לא מבוטלת של תעוזה על מנת לבצע מחדש.

קרני עושה את הכל מצויין: המילים, העיבודים, הביצועים, אין ספק שהיא יודעת את העבודה. למקרה שמיקה קצת מתעצלת, תמיד ימצא לידה בן זוגה הסופר-מוכשר, מיקי שביב. צלילי הפתיחה של "ארץ ילדות" מכניסים אותנו הישר אל אווירת האלבום המתפנקת והמתמוגגת מארצנו. "אור שיבלים" ו"תחת כל עץ רענן" הם למעשה שירי הלל ששביב כתב לארץ-ישראל. ואם מיקי שביב - שבמשך תקופה ארוכה חי מחוץ לארץ שלא הכירה בכשרונו - כותב את המילים "לי אין עניין בשדות אחרים", כנראה שהמדינה שלנו באמת נפלאה בעיניו.

אהבה מטעם

אלא שבאלבום הזה, כמו בישראל, משהו מתחיל להריח לא טוב איפשהו בין ירושלים לתל-אביב, ולא, זה לא החירייה. "הבטחה", שאת מילותיו כתב שביב ואת הלחן שלו כתבה קרני, הוא קטע יפהפה, אלא שהוא לא ממש שיר, אלא יותר פסקול לתשדיר השירות החדש של קרן קיימת לישראל:

"את השתיל שנטעתי
כמו קוסמת, הקרן הקיימת
השקתה בנשמתה
עוד כשהייתי קטנה
הקרן שהבטיחה
הקרן הקיימת
הקרן שהבטיחה וקיימה"

קרן קיימת לישראל הזמינה את השיר הזה ממיקה קרני בט"ו בשבט האחרון. חלילה לי לערבב פוליטיקה במוסיקה ולכן לא אציין את כל הקרקעות שקק"ל הפקיעה לפלסטינים-ישראלים, אבל כן אציין שבאלבום כה יפה, השיר הלל הזה הופך צורם ביותר ונעשה באמת לסוג של תשדיר שירות שמקומו לא יימצא בדבר מה המתיימר להיות יצירת אמנות.

"הבטחה" מהווה את האינדיקציה המשמעותית ביותר לבעייתיות של האלבום הזהף על אף יופיו. על מי בדיוק את חושבים שאתם עובדים, מיקה ומיקי? גם אנחנו חיים פה בארץ, ועם כל הטוב שיש בה (ויש בה), עדיין הרע לרוב יותר דומיננטי בחיי היומיום. גם "שיר מצב" הלכאורה-ביקורתי הוא למעשה שיר-לאומני. שביב, שחידש לאחרונה עם קוואמי את שירו השערורייתי בזמנו, "שפוי מלחמה", נטש כאן את הנימה הביקורתית לטובת לאומנות נינוחה עטופה במעטה באמת נפלא של עיבודים מתוקים ולחנים קליטים.

אני שמח עבור הזוג המוכשר על האושר שהם מצאו בארצם, ואולי גם הייתי ממשיך להלל את עבודת הכתיבה, ההפקה, העיבוד והביצוע שהם עשו כאן - אפילו העטיפה יפה והכל משרת את הקונספט של האלבום - באלבום שמתברג יפה עם הקלאסיקה הישראלית. הבעיה היא שהקונספט כאן הוא על סף התעמולה העיוורת. ארץ ישראל היפה שמיקי שביב ומיקה קרני עורגים אליה - אלא אם כן הם ממש ציניים - היא קונספט אנכרוניסטי במידה מזעזעת.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. אם האלבום הזה היה יוצא ב-1966 הוא היה בגדר חבר של כבוד בקאנון הארץ-ישראלי, אבל הוא יוצא על-סף 2008 והוא בעיקר גורם למיקי ומיקה להיראות הזויים במקרה הטוב, מנותקים במקרה הבינוני ונטולי כל מודעות והבנה במקרה הרע.