עיר בלי באלאנס

"באיזשהו מקום, הסגירה של באלאנס גם מלמדת על איך שבירושלים, עם כל הזעקה שאין תרבות אלטרנטיבית, אחת כזו אינה לא רק כי אין מוסדות המנסים לקיים אותה, אלא כי הירושלמים מעדיפים יותר לזעוק שאין תרבות אלטרנטיבית, מאשר להוציא את ישבנם המסוקס מדל"ת אמותיהם ולהגיע לתמוך בחנות שמנסה לתת ביטוי לתרבות כזו". כך, בר שושני העובד בשנים האחרונות בחנות המוסיקה באלאנס שבירושלים שהחודש סוגרת את שעריה בפעם האחרונה.

נמאס כבר לדבר על חורבן התרבות בירושלים, נדוש לברבר ברומנטיקה דביקה ומהללת על חנויות מוסיקה - לא חנויות דיסקים, חנויות מוסיקה. גם המילה חנויות צורמת בהקשר הזה, אולי נקודת מפגש תרבותית-מוסיקלית זו ההגדרה הטובה ביותר, אבל לא נתפלצן יותר מדי. למרות זאת, סגירתה של חנות המוסיקה הירושלמית באלאנס, לאחר יותר מעשר שנות פעילות ענפה, מהווה יוצא מן הכלל.

כמובן שיכול להיות שחלק מהקוראים יחליטו שכן מדובר בנושא שנמאס לדסקס, אבל קשה להיות אובייקטיבי בכל הקשור לבאלאנס: אם יש מקום שניתן להגדיר ככזה בו מתעצבת תרבות עירונית צעירה, עם דגש לאהבת מוסיקה, הרי שמדובר בבאלאנס.

החנות הוקמה ב-1997 על ידי עופר בצלאל חבס, חובב מוסיקה בכלל וקינג קרימזון בפרט בעל ניסיון בחיי הלילה הירושלמים. עד מהרה הצטרף אליו בחור צעיר (מאוד) בשם יורם אליקים, ושני אוהבי המוסיקה יוצאי הדופן האלו עיצבו חנות שפעלה על האנרגיות החיוביות והייחודיות שלהם.

היא היתה מלאה במוסיקה מכל הגוונים והסוגים: פרוגרסיב נדיר לצד דראם אנד בייס; פופ איסלנדי לצד נויז יפני; היא היתה בעלת אווירה ידידותית ומזמינה ועמוסה בעוברי אורח ובהרבה לקוחות קבועים להוטים להעשיר את עולמם במוסיקה ייחודית, ללא הנימה המתנשאת שלרוב מאפיינת חנויות מוזיקה שניתן לקטלג כ"אלטרנטיביות".

באלאנס היתה מקור לרכישת אלבומים נדירים, מיוחדים ולרוב זולים למדי. החנות גם הייתה מייבאת הזמנות אישיות, טרם השתלטה האינטרנט על התחום. כפי שמעיד דודו המנחם מרדיו הר הצופים, לשעבר עובד ב"פיקדילי" ובעליה של חנות הדיסקים המיתולוגית "פרוזאק" (שתיהן גם חנויות ז"ל), "יורם [אליקים] דאג לשיק המעודכן ולקשר עם הסצינה, עופר לאספנים וליד השניה".

כתוצאה מהיותה של באלאנס חנות כה מיוחדת, היא היוותה נקודת מפגש חסרת תקדים לכל עכברי המוסיקה הירושלמים. הריכוז הזה של דמויות יצירתיות ותאוות ליצירה וליצירת קהילה שתבטא את הייחוד הירושלמי, הובילו בסופו של דבר לכך שאליקים החליט להקים לייבל שיאגד את כל המוסיקאים שהגיעו באופן קבוע לחנות. המהלך נראה טבעי בעקבות הפיכתה של החנות למוקד של מה שניתן לכנות "הסצינה הירושלמית".

וכך נוסדה פאקט

הלייבל הזה, "פאקט", הוציא אינספור אלבומים (הרבה לואו-פיי ואלקטרוניקה) והפך לאבן דרך במוסיקה העצמאית בארץ. למעשה, כל לייבל עצמאי שהוקם מאז פאקט, בין אם במודע או לא, ביסס את עצמו על המודל של אליקים - לא ניסיונות למסחטת כסף, אלא כמה חברים בעלי שפה ותשוקה משותפות המוציאים אלבומים, כשהדגש מושם על המחויבות ליצירה ולא על האסתטיקה המסחרית של האלבום.

בארים כמו ה"אוגנדה" וה"רוזה", לייבלים כמו "היס רקורדס" ו"פית/קית", חייבים (בדרגות שונות) את זכות הקיום שלהם, ובעיקר את הווייתם לפאקט, שיצרה מעין מודל לחיקוי בזכות המחויבות ליצירה שאפיינה את אליקים ואת הלייבל שלו.

פאקט בסופו של דבר נקלעה לשילוב קטלני של עייפות החומר וקשיים כלכליים שהובילו לסגירתה. בשלב כלשהו בדרך אליקים עזב את באלאנס על מנת להתרכז בעיסוקיו השונים, וכך בצלאל חבס נשאר לנהל את החנות לבדו.

עם השנים זוהרה של החנות דעך והבעיות האובייקטיביות של חנויות דיסקים המנסות להתפרנס בכבוד הכבידו יותר. עופר בצלאל חבס ויורם אליקים, אגב, סירבו להתראיין לכתבה זו. סירבו באדיבות אמנם, אבל סירבו. אולי עייפות החומר, אולי סתם ויתור אחרי עשור של נסיונות. החודש, החנות בעלת ההיסטוריה המפוארת נסגרת באופן סופי, וירושלים תישאר למעשה ללא חנויות מוסיקה בעלות מאפיינים ייחודיים, לאחר שחנויות כמו UFO כבר הבינו את הרמז קודם והיגרו לתל אביב.

תרבות ללא נחת

לא ניתן לתלות את הסגירה של באלאנס בבעיות כלכליות בלבד - כמו במקרה של פאקט, הבעיות הכלכליות הן בגדר תופעת לוואי, גם אם חמורה וסופנית, לבעיות העיקריות: מוסד התרבות הירושלמי היחיד שניתן להגדירו כמשגשג הוא הסינמטק, וגם הוא נתמך מכספים פרטיים ונאלץ להיעזר בשירותים של חברות מסחריות על מנת להמשיך ולפעול במתכונתו המבורכת. כל השאר נפתחים ונסגרים וחוזר חלילה, או שמקרטעים וגוססים לעיתם לאורך מספר רב של שנים.

הבעיה גם אינה בהרכח העדר, או אשמת הקהל - ירושלים מלאה בצעירים שרק מחפשים אפיקי ביטוי ובילוי. אלא שעלויות החיים בעיר לצעירים לא מותירות פנאי וממון להשקיע בתרבות. וגם העירייה לא לחלוטין חפה מחטא בעניין. באלאנס היא אמנם חנות מסחרית פרטית, אבל היא גם היתה, וביקשה להיות מוקד תרבותי.

סגירתה של באלאנס ומקומות שכמותה הם הרבה יותר מסממן סמלי לשקיעתה של התרבות הירושלמית, הם גם חלק ממארג שלם של הזנחה וסדרי עדיפויות מעוותים. בעיר שקברניטיה היו בעלי אוריינטציה לקדמה תרבותית וחברתית, מוסד כזה היה מקבל מידה של תמיכה מוסדית.

בין אם זה הקהל, הכלכלה או העירייה, הסגירה של באלאנס מותירה את ירושלים עם חור-שחור תרבותי, שרק גדל והולך ועם אפאטיות מבהילה לגבי הכיוונים אליהם נסחפת עיר הבירה של ישראל. בירושלים של הפוליטיקה, באלאנס נסגרת ומשאירה עיר של מעל חצי מיליון תושבים בלי המוסיקה.

עוד ירושלמיות ז"ל

בית התקליט - החנות הזו נסגרה קצת אחרי אמצע שנות ה-90, אבל כל ירושלמי ותיק-חובב מוזיקה מעל גיל שלושים יגיד עליה את אותם הדברים שנאמרו כאן על באלאנס, פחות או יותר.
פיקדילי - נסיון מעניין ליצור חנות שתהיה גם מסחרית וגם איכותית. אחרי החנות הירושלמית המקורית, נפתחו סניפים בכל רחבי הארץ, שנסגרו אחד אחרי השני בסאגה עצובה במיוחד בתחילת המאה ה-21, בשל בעיות כלכליות.
פרוזאק - אחת מהחנויות הייחודיות בתולדות ירושלים. כמה קטנה-ככה גדולה: אוצרות מכל הגוונים והסוגים התגודדו להם בחנות הפצפונת שהפכה גם למקום בילוי. החנות, בבעלותו של דודו המנחם, פעלה כשנה ונסגרה בסוף 2002, אך תחיה לעד בלבבות חובבי המוזיקה הירושלמים.
UFO - חנות שהתמקדה במטאל ופרוגרסיב, אך הייתה בעלת מבחר מרשים גם בתחומי האוונגרד והג'ז. החליפה מיקומים בתוך ירושלים, עד שבעליה המסורים הבינו שבתל אביב ילך יותר טוב. הם התמקמו בדיזינגוף סנטר והפכו למעצמה.
האוזן השלישית - ספריית הוידאו והדיוידי של הרשת בירושלים עדיין פתוחה ומצליחה, אבל הכשלון של חנות הדיסקים בירושלים מהווה אינדיקציה חדה לחוסר היכולת של חנויות מוסיקה אלטרנטיביות לשגשג בבירה.