ימי התום: "היהודים" הפכו את ההאנגר 11 לבית המקדש השלישי

מוצ"ש, קיץ 1997. מועדון הפורום ז"ל באשקלון. "חתכתי" מהבסיס כדי לראות את להקת החימום של אביב גפן' שהופיע באותו ערב. היהודים, משהו כזה. מאז ועד היום, 21 שנים, מאות הופעות יחד בכל מיני חורים שאפילו "הופה היי" לא הגיעה אליהם - ג'קי כבר בת 45, אגב - והרי לכם ה"זוגיות" הכי ארוכה שהייתה לי בחיים.

בפרספקטיבה של הזמן שעבר וכמות ההופעות שראיתי, הספיישלים והאמנים שהתארחו אצלם, באתי בלי יותר מדי ציפיות להופעת ה-25 שנה לאלבום הבכורה, "מציאות נפרדת". ההפתעה הראשונה חיכתה עוד לפני שכבה האור. הקהל הבוגר יחסית - זוגות שלווים וחברים בקבוצות שהמתינו בסבלנות לתחילת ההופעה - תפס עם השנים את מקומם של יפי הבלורית והפוגו. זו אבולוציה שמתרחשת בדרך כלל אצל להקות מיטיבות לכת ודיסטורשן - מיקס של בוגרי "הלילה ה-12" וה"קמלוט", עם כאלו שעוד היו בפגייה באותה תקופה והיום הם בני 25. כולם מתפרקים ומתרפקים על מסרים של תמימות, התפכחות וכעס, באריזה משפחתית שזר לא יבין.

מכאן אלה כבר היו שעתיים של קליימקס בימתי. שיא אחרי שיא. השלד הבסיסי של הלהקה היה על הבמה. תום פטרובר, אורית שחף, יהב ליפינסקי, ערן מיטלמן (שהוא גם חלק מהתעויוט של אביב גפן, עוד נגיע אליו) ואיציק סולם. המספר הנוסף: הבסיסט גרג פרל. הם ניגנו את "מציאות נפרדת" כמעט בשלמותו, למעט "מחפש תשובה" ו"עוד ארון אחד" שנשמרו כצפוי לסוף. כך יצא ש"קח אותי" הקליט והחביב על הבנות פתח את ההופעה, ולאחריו "אלה". אלא שאם בהופעות אחרות אחרי השיר הזה באה פאוזה מלודית, אתמול היא הייתה רק פעמון המלחמה לבאות.

ואז הגיע אביב

פטרובר לא ויתר בביצוע האלבום הראשון גם על "למישהו יש סיגריה", ולאחריה התיישב על המוניטור בחרדת קודש ובעצימת עיניים, זעק את "אלוהים אני פוחד למות". ובכלל, אלוהים שזור בלא מעט שירים של היהודים, נוכח-נפקד ("עידן האלוהים", "מחפש תשובה", "נץ", "סוף העולם" ועוד).

בהמשך גילה פטרובר, אם כבר באלוהים וקודש עסקינן, כי קרוב משפחתו היה הסופר ואיש הרוח המנוח עמוס עוז, ממנו למד לכתוב מדי יום במשך כמה שעות, ולהתמיד. הוא הקדיש לו את השיר "נץ". לאחריו הגיעה "מלחמה שקטה" ואפילו "ג'קי טריפ", הגרסה האקוסטית ל"ג'קי" שנדפק לה כבר המוח.

בשונה מהופעות סיכום אלבומים של אמנים אחרים, היהודים לא עשו הפסקה בין השיר האחרון ב"מציאות נפרדת" לחלק השני - מה שהפך את ההופעה לקוהרנטית ומהודקת.

השיא הבא היה רד אורבך מ"רדבנד", גימיק שקצת מיצה את עצמו, אבל יחד עם הלהקה שלו הפגיזו בוורסיית רוק את WOMAN של ננה צ'רי ואת המנון המטאל של הניינטיז, KILLING IN THE NAME של רייג' אגיינסט דה מאשין. וכאן הגיעה סגירת המעגל.

אותו אביב גפן שקיבל את החימום של היהודים ב-97', קיבל אתמול הרבה ריספקט ("מהאמנים הכי אמיצים במדינה"). בווסט שחור בלי כלום מתחת, הוא ביצע עם שחף את "בא אלי" המתבקש, ואחריו "עכשיו מעונן" - שכל מה שאפשר לומר עליו זה שמי שלא ראה את זה מול העיניים, לא יודע מה זה חורף. אף מכ"מ עננים לא היה עומד בטירוף, בחשמל ובאנרגיות ובדציבלים.

היהודים, בהדרן, כיבדו את גפן בנכס צאן הברזל שלהם. "מחפש תשובה", בניחוח אלקטרוני ובנגיעות סימפולי קולו של גפן.
שירים מהאלבום האחרון לא היו בהופעה הזאת, שמראש כנראה סומנה כאחת לקהל הרחב - זה שלמד לחבב את היהודים שנים אחרי שניפצו את תקרת הזכוכית של הטלוויזיה והרדיו, ולא בהופעות האינטימיות עם השירים ה"כבדים" והמורכבים יותר. חבל, כי ללהקה לוקח זמן להוציא חומרים ואלבומים חדשים (פרפקציוניזם), ואם כבר יש כאלה - יחסית - כדאי לפעמים לא לסחוט את הלימונים הוותיקים עד הסוף. גם אם מדובר בפרדס שלם.

עכשיו, תסלחו לי. נתפס לי הצוואר. למישהו יש סיגריה?

ההופעה נערכה כחלק מפסטיבל "גולדסטאר סאונד סיסטם - מנגנים אלבומים"