מה באמת קורה בפסטיבל המוזיקה אינדינגב?

זו השנה ה-11 ברציפות בה מתקיים פסטיבל המוזיקה הישראלית האלטרנטיבית אינדינגב סמוך לקיבוץ גבולות בנגב המערבי, ועל אף שכבר מזמן לא מדובר באירוע של מוסיקת שוליים, אלא באחד הפסטיבלים המכוננים והחשובים במוזיקה הישראלית, הוא עדיין מצדיק את מעמדו כמוביל ללא עוררין בתחומו וכפסטיבל שבא מאהבה עמוקה ליצירה, לאמנים ובמיוחד לקהל שמגיע מדי שנה.

הדבר הראשון בו מבחינים בכניסה לאינדינגב הוא האנרגיה החיובית של המבלים. כבר בתור לקופות, הארגון מצוין, אין צעקות או אי סדר כמקובל במחוזותינו, מה שמעניק עדות ראשונה לוייב הפוזיטיבי של הפסטיבל. הארגון המצוין ממשיך בחלוקה מסודרת למתחמי אוהלים הנמצאים בקרבת מתחם ההופעות ובעמידה (רוב הזמן) בלוח הזמנים של ההופעות שמחולקות ל-4 במות משעות הבוקר ועד אמצע הלילה, כאשר ההרכבים מתחלפים מדי שעה.

הפסטיבל, שנתן לאורך השנים במה לאמנים צעירים שכבשו את המצעדים כמו אסף אבידן ונצ'י נצ', הלך וגדל מדי שנה והיום רבים מהשמות שהופיעו בבמה המרכזית (הנקראת במת הקוף) מוכרים כבר הרבה מעבר לרמת האינדי, חלקם אף מופיעים בהצלחה ברחבי העולם. מופע הפתיחה היה של אחד השמות הגדולים והוותיקים בפסטיבל, להקת "הג'ירפות", שסולנה גלעד כהנא אשף בלקיים דיאלוג חצי מאוהב בעצמו וחצי קנטרני עם הקהל תוך שמירה אל איכות פרפורמנס גבוהה.

אחריהם הגיע ההרכב הוותיק רוקפור עם הסולן אלי לולאי, שחזר לעמוד בראשו שנתנו הופעה סולידית ומהנה גם אם לא גדולה, שנשענת על העובדה הפשוטה שהם אחראים לכמה מהשירים היפים בעשורים האחרונים בשפה העברית כמו "הכעס" ו"חור בלבנה". זמן קצר אחר כך עלתה אחת ההפתעות המרעננות של 2017 נוגה ארז, ג'אזיסטית שעשתה הסבה למוסיקת אלקטרו-פופ קצבית ומלאת אווירה, שהוכיחה כי הדרך להופעות בפסטיבלים גדולים ובינ"ל, כפי שעשתה לאחרונה בפרימוורה, סלולה לפניה. את היום הראשון בבמה המרכזית סיימו שלישיית נגני הפיוז'ן רוק האינסטרומנטליים Tatran, שהצליחו להשתחל עד לפלייליסט של גלגלצ, עם מוזיקה עם סאונד עשיר ועמוק, גם אם פחות היה לטעמי.

את היום השני של הפסטיבל פתחתי עם Ghazall הרכב פופ-רוק חביב מנצרת שהביא את סצנת המוזיקה הערבית, שלא מוכרת לרבים מהקהל היהודי, לקדמת הבמה וטוב שכך. בהמשך היום עלו להופיע The Angelcy, הרכב פולק-רוק מצליח שביצע בפשטות כובשת את להיטיו בשפה האנגלית בהם אחד השירים היפים בפסטיבל "Dreamer".

בהחלטת שיבוץ לא אופיינית לפסטיבל החליטו המארגנים להביא את ערוץ הכיבוד, הלא הם אסטמה (עומר ריבק), שקד פררה (רותם קפלינסקי) ולידוי (דור מוסקל), שאחראים לכמה מהלהיטים המשעשעים של השנה בהם הם עושים צחוק מז'אנר הרגאטון ומהרכבי נוער כמו איב אנד ליר. הבעיה היא שמה שעובד בקליפים מצחיקים ביוטיוב, נשמע פחות טוב על במה שמכבדת את עצמה. למזלם הם התחזקו בראפר גי'מבו ג'יי המצוין עם השיר "עשיתי" שהראה איך מבצעים להיט היתולי בצורה הנכונה.

אחד ההרכבים הגדולים, שהופיעו שלא בפעם הראשונה בפסטיבל, הם לוסיל קרו, להקת היפ הופ מלאה בגרוב, כלי נשיפה וסולנית נהדרת בשם גל דה פז, שנותנים שואו אמיתי ברמה בינלאומית ומביאים ניחוחות של חו"ל לנגב החם בהופעה סוחפת ומהנה במיוחד, שמראה פעם נוספת כי ההרכב הזה ראוי לקדמת הבמה של המוזיקה הישראלית, גם זו של הזרם המרכזי. אחריהם הופיעה אסתר רדא, שאין צורך להציג, שהראתה שמבחינה ווקאלית אין לקול מלא הנשמה שלה כמעט מתחרים ברמה המקומית.

היום השני הסתיים במה שהיה מבחינתי ההיי-לייט של הפסטיבל ההרכב Orgonite, שבהסבר פשוט ניתן לכנות הגרסה הישראלית של Die Antwoord. השלישיה הזו הביאה את הרייב לאינדינגב במופע שמשלב בין היפ הופ משועשע ומלא בעקיצות על הישראליות למוסיקת האוס ודאנס עם נגיעות של מזרחית ומחוות ללהיטים מזרח תיכוניים בשעטנז שיוצר הופעת מועדון שהרימה את הקהל לאנרגיות שמרגישים יותר במסיבות טבע מאשר בפסטיבל רגוע יחסית כאינדינב. ההרכב BEMET שעלה להופיע מיד אח"כ שימר את האנרגיות הגבוהות למסיבה אל תוך הלילה, אך החוויר במקצת ליד Orgonite שקדמו לו.

היום השלישי והאחרון היה רגוע יותר כשרבים החלו לעזוב את הפסטיבל מי שנשאר יכול היה לראות את הרכב הרגאיי האתני והמהנה ANNA RF, את כהן את מושון, שנדמים יותר כבדיחה על היפ הופ סטייל ביסטי בויז מהדבר האמיתי, ומהופעת סיום של ההרכב Yemen Blues שהביא כשמו בלוז תימני מלא בנשמה, בהופעה שהתארכה יתר על המידה, אך הציגה את אחד הקולות הטובים בפסטיבל של הסולן רביד כחלני.

המהדורה ה-11 של הפסטיבל הראתה פעם נוספת מה הפך אותו לכה אהוב ומוצלח עם שילוב נכון בין שמות גדולים בסצנת האינדי לאמנים חדשים שהופיעו בבמות משניות. הוכחה להצלחת הפסטיבל היא העובדה שרבים מהמבלים היו נערים מתחת לגיל 18, שהיו ילדים קטנים בימיו הראשונים של הפסטיבל, אך ההצלחה והבחירה לתת במה לקולות צעירים במגוון רחב של סגנונות הביאה גם אותם. בכלל, האווירה באינדינגב היא של ישראל אחרת, מקבלת ופתוחה יותר, של אנשים שיושבים ומנגנים ביחד ואדיבים זה לזה, סוג של המדינה שהיינו יכולים ורוצים להיות אם היה פה קצת יותר אינדינגב וקצת פחות אינדי-רגב.

לעוד כתבות:

"המירוץ למיליון": הסוד הוא בליהוק

סטטיק ובן אל משחררים שיר חדש

"ערוץ הכיבוד" יחממו מופע בינלאומי