איסור על מזומן, בוץ וגשם ומוזיקה מעולה: הכל על פסטיבל המוזיקה האלקטרונית שהישראלים עוד לא גילו

האוטובוס נוסע מקלוז' בדרכי עפר לעבר רומניה של פעם. בתים קטנים עם גגות רעפים, פרות רועות באחו, תושבים מקומיים מסתכלים לעבר נחיל האוטובוסים שמגיע לעיירה השלווה בונטידה בה בשטח יערי גדול שבמרכזו מבצר בארוקי עתיק שוכן פסטיבל המוסיקה Electric Castle.

זוהי המהדורה הרביעית של הפסטיבל האלקטרוני, כשמדי שנה גדל מספר המשתתפים בו מ-32 אלף בפסטיבל הראשון ועד מעל 100 אלף בפסטיבל הנוכחי בו ביקרתי. לאורך חמישה ימי פסטיבל (כולל יום אפס מקדים במתכונת מצומצמת יותר) משתתפים מאות דיג'יים, הרכבים אלקטרוניים, להקות רוק, רגאיי ואינדי בשבע במות שונות המפוזרות על שטח ענק, שכולל גם מתקני שעשועים, מבוך עשן, חדר מציאות מדומה, כדור פורח ועוד שלל אטרקציות שמבטיחות שלא תוכל להשתעמם לרגע.

כסף מזומן הוא לא אופציה בפסטיבל, אתה מטעין את הצמיד האלקטרוני שלך ומשלם באמצעותו בעמדות השונות, באזור האוכל ועל המשקאות. שער החליפיi הרומני הוא מאוד מזמין לישראלים, כך שגם מחירי פסטיבל, שגבוהים מהנהוג ברומניה, יהיו מאוד אטרקטיביים לקהל הישראלי (16 שקל לוודקה רד בול, 8 לבירה). גם עלות הפסטיבל עצמו במכירה מוקדמת (כ-300 שקלים ל-5 ימים) הופכת אותו לפסטיבל משתלם מאוד, מה גם שרבים מהאורחים מעדיפים לישון בקמפינג באתר הפסטיבל וחוסכים בכך הוצאות נוספות.

הגענו כבר ביום אפס של הפסטיבל בו רק שתי במות היו פתוחות, הנוכחות הייתה דלה יותר ומזג האוויר היה שמשי ומזמין. היינו חמישה חברים מישראל, כולל חבר ישראלי שגר ברומניה בעבר וחבריו המקומיים שסייעו לנו להכיר בקלות את המקומיים ולהשתלב בפסטיבל. למרות הנוכחות הגדולה של ישראלים בפסטיבלים ברחבי העולם, את הפסטיבל הזה ישראלים טרם גילו.

למעשה רוב הנוכחים המוחלט הם רומנים צעירים שמגיעים מדי שנה לפסטיבל ורק לעיתים ספורות ניתן לשמוע שפות אחרות ברחבי השטח הענקי. יחד עם זאת הם מאוד מסבירי פנים לקהל, שמחים לדבר עם תיירים באנגלית, לרקוד ביחד וליצור חברים חדשים מרחבי העולם, כך שמאוד קל להתחבר עם אנשים חדשים וליצור קשר עם אנשים שבחיים לא היית מתחבר אליהם מחוץ לפסטיבל שכזה.

מזג האוויר הנעים של היום הראשון התברר כמשקר ומשכר. רמזים מטרימים היה אפשר לראות כבר ביום הראשון של הפסטיבל בהופעה של הלהקה האיסלנדית האלטרנטיבית סיגור רוס שיוצרת מוסיקה אקספרימנטלית הנשמעת כמו שילוב בין קטעים אינסטרומנטליים של פינק פלויד לרדיוהד בגרסת "אוקיי קומפיוטר" עם שילוב בין מוסיקה קלאסית, רוק ושירה גבוהה ומלאכית של הסולן יונסי. במהלך ההופעה הממטרים הראשונים הגיעו אבל הם היו רק ההקדמה.

ההופעה המרכזית ביום השלישי של דיג'יי הדאבסטפ סקרילקס הייתה זו לה חיכינו לאורך כל ימי הפסטיבל. המבול שהחל לרדת שעות לפניה לא הרתיע אותנו. התקרבנו לבמה וסקרילקס התחיל לתת בראש. "יש קטע בגשם הזה", אמרתי לחבר בזמן שסקרילקס הפציץ באחד הסטים החזקים בפסטיבל. אבל לאט לאט המבול התגבר לכדי סופה תנ"כית מהסוג שהשאיר רק את הדלוקים ביותר ברחבה הראשית.

ברחתי לעבר בר מקורה קרוב לצפות בהופעה שם פגשתי, כמו בכל מהלך הפסטיבל, עוד חבר'ה רומנים שהמשכנו להסתובב איתם במהלך הלילה. כשהגשם נפסק בסביבות שלוש בלילה ואנחנו רקדנו לצלילי ראפר אמריקאי ששר על מקצב האוס באחת הבמות הצדדיות, האושר היה גדול והתמורה לאמיצים שלא חתכו מוקדם הביתה בשל מזג האוויר הסגרירי הפכה לאחד הלילות המהנים בפסטיבל, לילה שלא רציתי שייגמר.

מעבר לרחבה הראשית, בה היו גם סטים מצוינים של הדיג'יי הגרמני פול קלקברנר, ההרכב האלקטרוני גורגון סיטי (שהיו מבחינתי הפתעת הפסטיבל) להקת הרוק Bring Me the Horizon והופעה מאכזבת למדי של להקת הרוק-פופ בסטיל (אותה אתם בטח מכירים מהשיר פומפיי), היו עוד מספר רחבות שוות לא פחות בראשן רחבת ה-Booha , שמנגנת דיפ-האוס רפטטיבי 24 שעות ואליה מתנקזים לקראת הבוקר כל השבורים שחייבים לרקוד עוד קצת.

רחבה נוספת מצוינת הייתה על המבצר עצמו וניגנה מוסיקה אלקטרונית ללא הפסקה. אלה היו שלוש הרחבות בהם שהינו הכי הרבה, החל משעות הערב בהן הגענו לפסטיבל ועד לשש-שבע בבוקר ולעיתים אף מעבר לכך כשחזרנו גמורים ובאפיסת כוחות למלון בקלוז' בציפייה ללילה הבא.

בלילה האחרון כבר הגענו מצוידים כאילו אנו הולכים לטרק עם מעילי גשם, מגפיים, וציוד תרמי אולם דווקא אז הגשם החליט להספיק ולרדת, אולם הבוץ נהיה עמוק מאי פעם וברחבה המרכזית כל צעד ריקוד היה מאמץ מאחר והוא לווה בשקיעה בבוץ הטובעני. המשכנו לרחבה האלקטרונית האהובה ב-Booha ובשש בבוקר המוסיקה פסקה פתאום.

ההפתעה על פניהם של הרוקדים הייתה גדולה, הגוף כל כך שקוע בקצב, שהניתוק מהפסטיבל אחרי זמן כה רב היה ממש קשה פיסית. רק אז, בחזרה האחרונה למלון, הבנתי כמה עייפות הצטברה בחמישה ימים שהיו כמעט נטולי שינה, הגוף התקשה ללכת וכמעט והצלחתי להירדם תוך כדי הליכה. ההבנה שזה נגמר נחתה עלינו בבת אחת אבל לכל דבר טוב יש סוף.

אמנם מרבית השמות ב-Electric Castle לא מוכרים (למעוניינים בשמות גדולים - בתחילת החודש הבא יתקיים בקלוז' פסטיבל Untold שיכלול את מיטב השמות בז'אנר - טייסטו, ארמין ואן ביורן, דימיטרי וגאס, אפרוג'ק ועוד), מזג האוויר הגשמי והבוצי לא היה פשוט והנסיעה הלוך וחזור לקלוז' מדי יום הייתה מתישה, אבל למי שחובב מוסיקה אלקטרונית, אווירה מצוינת, קהל צעיר וכיפי וחגיגה שלא נגמרת במשך חמישה ימים זוהי אחלה הזדמנות לגלות פסטיבל אלקטרוני חדש, שהישראלים טרם נחשפו אליו. אני באופן אישי כבר מחכה לשנה הבאה.