החברים של נטאשה למדו להשתחרר מהלחץ, להעיז וגם לנצח

"מה, הם עדיין מופיעים?" שאל אותי מישהו כשסיפרתי שאני הולך לראות את החברים של נטאשה. אז כן, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, ז'אן פול זימבריס ומיקי הררי (עם גולן זוסקוביץ') עדיין כאן, כשהם עלו עם "בדקה אחת שפויה" הורגשה צביטה בלב, והשנים עשו להם רק טוב. המופע של הנטאשות לרגל 25 שנה לאלבומם השני "שינויים בהרגלי הצריחה" הראה עד כמה הם התגבשו והשתפרו כלהקת רוק, בשני העשורים שחלפו מאז הפירוק, במהלכם חזרו והתאחדו מספר פעמים.

עוד ברשת תרבות ובידור:

איך היו נראים הסרטים מפעם אם היו בהם סמארטפונים?

כמה מהסרטים הגדולים של 1997 באמת ראיתם?

כמה אתם שולטים בתרבות ישראלית עכשווית?

"החברים של נטאשה" הם כיום נגנים, זמרים ומבצעים טובים יותר, שמחזיקים יותר טוב הופעה חיה ומצליחים לרגש ולהרים את הקהל פעם אחר פעם, עם שירי רוק כמו "אני אוהב אותך" (שהתפתח לקאנטרי), "עשי לי את המוות", "לא שבר משבר", "קוק בצהרים ו"עכשיו אני", שהתפוצץ, עד שלא היו להם מילים לתאר את האושר. הנטאשות אף פעם לא היו להקה ששורפת את הבמה, א-פרפורמרים מובהקים, רוקרים סטאטיים שלא זזים הרבה. אבל הכריזמה תמיד היתה שם, כריזמה של אנשים שסוערים ובוערים מבפנים. וכעת, בגילם המבוגר, עם הרבה יותר ביטחון עצמי, הם למדו להשתחרר מהלחץ, להעיז, וגם לנצח.

[brightcove_iframe video_id='entertainment-music-news-167' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_425jbyp9' duration='327'']

ארקדי דוכין, למשל, בשבתו ליד הפסנתר, האורגן והסינתיסייזר, במרכז הבמה, מקדימה, עם נוכחות בולטת, נתן שואו שפעם היה בגדר פנטזיה מבחינתו. וכמי שלא חדל מלנסות כיוונים חדשים במוזיקה כדי שלא לשעמם את עצמו, הוא ניסה להגיש חלק מהשורות שלו בכמה שירים, למשל, "עוד נגיעה", כחצי שירה חצי ראפ, עם תנועת יד אופיינית. יש כאלה שמצפים לקבל בהופעה את השירים בביצוע הקרוב ביותר למקור, והניסיונות של דוכין לגוון את ההגשה פוגמים בהנאה שלהם. מצד שני, אמן כמוהו חייב לנסות להתחדש, גם אם במעט, כדי להישאר מעניין. נכון, דוכין לא היה ולא יהיה ראפר, אבל הגשת הסמי-ראפ שלו במופע הזה לפחות סקרנה וטענה חלק מהשירים באנרגיות חדשות. לקראת הסוף הוא אתגר את הקהל עוד יותר והגיש את "טמבל" של ויסוצקי כשיר רוסי לכל דבר, עם אסטה אסטה על גבול ההורה, וסיים בלחן של "קטיושקה". נהדר.

מעבר לביצועים, המופע הזה חזר והדגים את הנכס החשוב ביותר שיש ל"חברים של נטאשה" ולכל אמן ששורד כל כך הרבה שנים - השירים. שירי הדיכאון והתקווה, הרומנטיקה והכאב, שהיו כה טובים אז וכיום נחשבים לקלאסיקות של הרוק המקומי, לזהב מקורי. שירים כמו "על קו הזינוק", "מלנכולי", "עוד נגיעה" ו"אם כבר לבד", שמזכירים עד כמה ארקדי דוכין (קודם כמלחין וגם ככותב) ומיכה שטרית (קודם ככותב וגם כמלחין), הם יוצרים גדולים שהמפגש ביניהם הוליד צמד-על מבחינת כתיבת שירים. שטרית ודוכין, שני אנשים שונים, שהגורל הפגיש בגיל 15 בסרטי הקראטה והפורנו בקולנוע אוריון בחיפה תחתית, שני נערים שרקמו על מנה פלאפל את חלומות נעוריהם. שני צעירים מוכשרים ביותר שהגיעו לרוקנ'רול עם מטענים כבדים מאוד מהבית (שטרית), מהעלייה לישראל ומהשירות הצבאי במלחמת לבנון (דוכין), והצליחו דרך השירים והלחנים לפרוץ מעגלי שתיקה ולבטא מצוקות קשות.

זה קרה באלבום הבכורה שלהם (89') ששינה את הרוק המקומי ואת ההתייחסות לכתיבת שירים בו ובדיעבד השפיע על גל היוצרים של שנות התשעים לא פחות מ"סיפורים מהקופסא" של פורטיסחרוף. ההשפעה הזו ניכרה, למשל, כשאביב גפן עלה וביצע איתם את "יש זמן" ו"איש בלי נצח", שירים שהיו יכולים להשתלב בקלות ברפרטואר של נסיך דיכאון הנעורים עצמו. ביניהם הוא הגניב את "האם להיות בך מאוהב". הגיוני.

[brightcove_iframe video_id='entertainment-music-news-169' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_g4tlv8t8' duration='275'']

מאותו אלבום ראשון דוכין שר בדואט עם מארינה מקסימיליאן את "יש בך", שכתב בהשראת "הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן. האיכויות הגבוהות של מארינה התאימו נפלא לבלוז הזה ולנטאשות בכלל, והתוצאה היתה דואט רומנטי ומקסים. מקסים אף ממנו היה הביצוע עם מארינה ל"שני סיפורי אהבה קטנים". היא שרה כל כך גבוה, מדויק ויפה, עד שנדמה שאם רק היתה רוצה היתה יכולה להיות בקלות הזמרת מס' 1 בארץ. זה לא יקרה עם שיר כמו "1990" על העליה שלה לארץ, למרות שהוא חיוני לדרך שהיא עושה.

לעומתה ולעומת גפן, האירוח של אמיר דדון היה מיותר. הוא לא תרם לנטאשות שום דבר שלא היה להם בלעדיו. ב"פרדי על הבוקר" הוא נשמע פלקטי לגמרי, חסר רגש ומשעמם. דוכין הציל את השיר, שהכוכב שלו היה בכלל הגיטריסט מיקי הררי, במפגן פינק פלוידי ראוי. בכלל, הררי הוא גיטריסט שלא מוערך מספיק. הגיטרות שלו ב"עכשיו אני", "אני אוהב אותך" ו"עשי לי את המוות" היו מצוינות ולשיא הגיע ב"מסמרים ונוצות", עם סולו שנשמע כאילו יזהר אשדות וברי סחרוף (שניגנו במקור) עומדים על הבמה.

"יש אינסוף" של דדון היה בלוז-רוק טוב ויפה, אבל בלי טעם וצפוי מדי. יש לדדון קול עוצמתי, אבל כזה שלא גורם למאזין להתאהב בו. את "אם כבר לבד" הוא כמעט הצליח להרוס, עם שירת זמר הפרסומות שלו. אבל ההמנון הזה כל כך גדול, שהקהל שר איתם ממילא.

את הנטאשות באו לראות כמה אלפים, רובם ככולם בני 35 ומעלה, שמילאו את החלק התחתון באמפיפארק ראשון לציון ובאו להיזכר בהמנוני נעוריהם מסוף האייטיז ותחילת הניינטיז, נהנו ופרגנו גם כשהמופע סבל מסדר פנימי שגוי. אוקיי, אז אביב גפן התארח ראשון כי הוא מיהר להתארח גם אצל שלמה ארצי ברעננה, אבל כאן נגמרים התירוצים. המופע של הנטאשות סבל מסט-ליסט מבולגן ומבולבל. יותר מדי פעמים הם הרימו את הקהל והביאו אותו לסוג של שיא עם שיר קצבי, ושוב צנחו לבלדה שקטה. במקום, למשל, לסיים את המופע עם רצף של להיטים מרקידים ולחתום אותו סופית עם המנון כמו "אם כבר לבד" ובסוף לעלות להדרן של "נאמר כבר הכל".

מנגד, ממש לפני הסוף, משלל הבלדות שסיפק "רדיו בלה בלה", מיכה שטרית נתן את "שברי את הטלוויזיה" המטלטל. מכל השירים האדירים שכתב האיש המוכשר הזה, מדובר באחת הפנינים, שגם לו השנים עשו רק טוב.

ההופעה התקיימה במסגרת פסטיבל המוסיקה בראשון לציון

צילום סטילס: דודי בר סלע