אל תגידו לא שמעתי: האמנים החדשים ששווה לשים אליהם לב ב"אינדינגב"
למרות שהרשת הפכה את החלום של מוזיקאים להגיע לאוזני הציבור הרחב לקלה הרבה יותר, קשה עד בלתי אפשרי להתבלט בים של אמנים שמתחרים על תשומת לב הקהל. בעידן מבלבל כזה, פסטיבל המוזיקה הוותיק מעניק מקפצה חשובה למוזיקאים צעירים, ורגע לפני שישוב פעם נוספת בחודש הבא, הפנינו את הזרקור לכמה אמנים מתחילים שיופיעו בו, שיותר משווה להמשיך לעקוב אחריהם - ממלכת הפופ הבאה ועד הלהקה שמדלגת בין שירה לרוק בועט בעברית צחה
כ-20 שנים לתוך מהפכת הרשתות החברתיות, אפשר להגיד בבטחה: לאמן צעיר קל הרבה יותר להגיע לקהל הרחב בימינו מאשר בעשורים שעברו. כשהמסלול הקלאסי של הידפקות על דלתות כל חברות התקליטים ושחרור סינגל לשוק במטרה "להצליח ובגדול" אינו כבר הכרחי בכדי להתפרסם, נדמה שאנחנו נחשפים ליותר ויותר כשרונות שלא היינו מכירים אילולא יצירתם הייתה כה נגישה לנו.
אך אותה נגישות יכולה גם להוביל לאינפלציה של כשרונות צעירים, כשאחדים "נעלמים" במעמקי האלגוריתם ולא זוכים לאותה החשיפה כמו חבריהם. בחלל שנוצר, נותרו פסטיבלי המוזיקה במה מצוינת לכשרונות שלא יקבלו את אותו היקף החשיפה בלעדיהם. כזה הוא פסטיבל "אינדינגב", שמבקש כבר קרוב ל-20 שנה להביא לאזורי הפריפריה מוזיקה צעירה, עצמאית ועכשווית, והיה למקפצה עבור רבים - מאסף אבידן ועד נגה ארז, מלולה מארש ועד אלון עדר. רגע לפני שהוא שב למצפה גבולות ב-17-15 באוקטובר, רצינו להפנות את הזרקור למספר אמנים צעירים ששווה לשים לב אליהם בליינאפ הרחב - מי יודע, אולי בעוד מספר שנים תוכלו להגיד בגאווה היכן ראיתם אותם לראשונה.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
עולמי
נתחיל עם מישהי ששמה כבר הוזכר לא פעם בסצנת המיינסטרים. השנים האחרונות ראו עלייה חדה ב"סינגריות-סונגרייטריות" במוזיקה הישראלית - מנועם קלינשטיין ועד עלמה גוב - בהשראת גל דומה במוזיקה העולמית, אותו מובילות אוליביה רודריגו, סברינה קרפנטר ודומותיהן. על פניו, עולמי סיני - שידועה לרוב רק כעולמי - היא עוד נדבך במגמה המתרחבת, אבל המוזיקאית הזו היא הרבה יותר מהגדרה אחידה.
מלווה בהשפעות מוזיקת לו-פיי ואינדי פופ, המוזיקה של עולמי בת ה-20 מעניקה הצצה אינטימית ולא שגרתית לעולם ההתבגרות של נערה/אישה צעירה בעשור הנוכחי - מחד, מילותיה משדרות חוסן רגשי, ומנגד חששות רבות (מעיסוק בדימוי גוף ועד ביטחון עצמי). למוזיקאית הצעירה אמנם שיוך משפחתי מפואר - בתה של השחקנית והיוצרת שירילי דשא ("כאן גרים בכיף", "בנות הזהב") ונכדתו של מפיק העל אברהם דשא/פשנל (האיש מאחורי הגשש החיוור וכוורת) - וקריירה מוקדמת יותר בעולם הטלוויזיה ("ילדי בית העץ", אותה ביימה וכתבה אימה), אך אין לפטור אותה בתור רק "הבת של" - הכישרון שמוכח כאן כבר באלבום אחד ("ראש מזכוכית", שיצא מוקדם יותר השנה) ומספר שירים כובשים, מלודית וטקסטואלית ("משהו עצוב", "רק פה"), עוד יוביל אותה למקומות רחוקים.
יוקר המחיה
מהעדינות של עולמי ל"ניו-ווייב" של להקת יוקר המחיה. חברי להקת הרוק/סינת'-פופ הזו - אלכס טרי ורועי טל - עובדים על שני מישורים: מחד גיסא, מילותיהם מתמקדות בכאן ועכשיו התל אביבי והצעיר (שורה כמו "כבר עברה שנה מאז המסיבה על הגג של קליין ולימי" נשלפת בקלילות בשירם "מגנינה יפה"); מאידך גיסא, כל מי שאוהב את הרוק האלטרנטיבי (ובייחוד הבריטי) של שנות ה-80, יזהה כאן את ההשפעות הבולטות של אותה תקופה. לרגעים, טרי וטל נשמעים כמו אקו והבאנימן או ניו אורדר, ותל אביב הופכת למצ'נסטר.
אלו תומכים זה בזה. האפלוליות של אותה מוזיקה אורבנית בריטית של העשורים הקודמים מתאימה לאווירה הרודפת בשירי יוקר המחיה. עם אי.פי. בכורה באמתחתם מלפני מספר חודשים, להקה זו מסתכלת במקביל לעבר ולעתיד - הבינלאומי והישראלי. קשה להתעלם מקיומה.
דג
לא, לא מדובר במנה לערב החג. הכירו את דג - להקת נוער מסקרנת, שהספיקה בתקופה האחרונה לסיים תיכון, לשחרר אי.פי. ראשון ("למה הים כחול?"), לבנות לעצמה שם ותדמית בסצנת האינדי התל-אביבית (כל מי שמכיר את הנעשה במועדון ה"לבונטין 7" כבר שמע עליה) וליצור - להגדרתם - "מוזיקת אינטרנט" פר אקסלנס.
מה זו מוזיקת אינטרנט? במובנים רבים, זהו אוסף של השפעות מכל עבר שמתנגשות זה בזה בכדי ליצור משהו שמבין באמת את רוח הזמנים. היצירה של דג היא לחלוטין כזו: מצד אחד, סאונד פאנקיסטי/אלטרנטיבי שמחזיר את המאזין לעיתים 50 שנה אחורה (קשה לא לחשוב על הקלאש ודומותיה כשמאזינים לשירה המוביל של הלהקה, "נוהל התאבדות") - במילים אחרות, יצירה חיונית ומרדנית - ומנגד, מילים מקאבריות וציניות, שמגיעות מדור שראה כבר הכול בגיל כה צעיר. אהבה ראשונה נשמעת אחרת לגמרי ב"בלו בלו בלו", וכמו הדגים, קשה שלא לזרום עם תפיסת העולם של חבורת הצעירים הזו.
תלמה
הזכרנו את גל היוצרות ששוטף את מוזיקת הפופ בשנים האחרונות, וכבר עסקנו במה באמת אומר המונח מוזיקה אינטרנטית. המוזיקאית הצעירה תלמה היא, כפי ש"אמרה" בעבר הזמרת מיילי סיירוס, "Best of Both Worlds". העשייה של תלמה יכולה להתפרש אצל אחדים כ"קרינג'ית"; אחרים יחשבו שהטקסטים החצי-הומוריסטיים והפרסונה האינטרנטית שלה דומה מדי לנונו. בפועל, נושאי שיריה אינם שונים בכלל ממה שמעסיק לא מעט מאיתנו שוב ושוב לאורך חיינו - הדימוי העצמי שלנו, הבריאות הנפשית שלנו, מיניות, זוגיות, אהבה ועוד.
מה שהופך את תלמה ליוצאת דופן היא היכולת שלה לעסוק בכל הנושאים הללו - שלעיתים כבר נתפסים כקלישאות - באופן יצירתי, כובש, מודע לעצמו ("אז תגיד לי משהו ביצ'י/ ואז ישר תחמיא לי, ואני בעננים" - היא שרה בשיר הארסי "דיסים"), קצבי ומרקיד. "ההעצמה הנשית" של המוזיקאית הזו לא נדרשת לסיסמאות מפוצצות, אלא לשוב ולאיית צרות תוקפות נשיות מודרנית, מבלי להתבייש בכך - אלא דווקא די להתגאות בזה.
ניסן ומוות לניסן
זה ראפ? זה בלוז? זה ערב שירה? אלו שאלות שלבטח תשאלו את עצמכם אם תתקלו במוזיקה של ניסן אליהו כהן – מוזיקאי, משורר, גיטריסט ו"על הדרך" גם מו"ל בהוצאת הספרים הניסיונית "נצח". בימים אלו תוכלו למצוא אותו תר מועדונים גם עם ההרכב שלו, ניסן ומוות לניסן - לצד איתי רייטן, רוני שפר ואסף שחורי - שמדלגים בין ז'אנרים תכופות לכדי יצירה אחרת, מלאה בעברית קולחת.
בסצנת מוזיקה שמנסה לרוב לפנות לקהל רחב ככל היותר ולא "להרגיז" אף אחד, מרענן לשמוע את היצירה של ניסן ומוות לניסן. הלהקה אינה מתעסקת בהכרח במפורש בסוגיות פוליטיות או חברתיות, אך הנושאים האלו נוכחים כל כך בין מילות השירים, עד שלמאזינים אין ברירה אלא להתמודד עם המציאות המרה - מערעור על מודלים מגדריים ב"גבר גבר" ועד הטראומה המתמדת בחברה הישראלית ב"מוות". עם מקצבים מוזרים וגישה שרואה את המוזיקה כעוד כלי (לצד ספרות ושירה, לדוגמה) לביטוי אמנותי נרחב - היינו שמחים אם היו עוד אמנים כמו ניסן ומוות לניסן במחוזותינו.